יום שבת, 29 באוגוסט 2009

האוכל שאוכלים בגני ילדים

כשאתם חושבים על גננות, אם יוצא לכם לחשוב על גננות באוגוסט, מה אתם מתארים לעצמכם שהן הכי לא אוהבות בעבודה שלהן? בטוח שיש לשאלה הזו המון תשובות, באחת הסדנאות שהעברתי ניגשה אלי גננת, אחרי שדיברתי על סוכר, ואמרה לי שהדבר שגננות הכי לא אוהבות זה ימי הולדת. הייתם מנחשים?

היא סיפרה לי שבימי הולדת ההורים באים ומביאים לגן עוגת שוקולד והמון ממתקים. אחרי שנגמרת המסיבה ההורים הולכים בדרך כלל הביתה, אך הגננות נשארות בגן. ולא לבד – הגננות נשארות בגן עם קבוצת ילדים שהטעינו אותה בכמות אדירה של סוכר. אחרי שעה או שעתיים זה מתחיל - השתוללות גדולה שאין אמצעים הגיוניים לעצור אותה. אותה גננת הוסיפה שבמקרים כאלה הן חושבות להמציא ריטלין בריסוס, לרסס את הגן ולהרגיע קצת את האווירה.

לאחרונה התחלתי לייעץ ולהנחות בתחום התזונה של גני ילדים. אני מעביר השתלמויות והרצאות לצוותים של מערכות חינוך ובעיקר מלווה גן אורגני ברעננה ואת מערכת החינוך-לגיל-הרך בקיבוץ עמיעד. זו חוויה חדשה ומרתקת בשבילי. בראשם של אורגני'לה ברעננה ומערכת החינוך בעמיעד עומדים אנשים מדהימים שמנסים לערוך שינויים מרחיקי לכת מתוך הבנת האבסורד שבתזונה שעליה גדלים מרבית ילדינו. האחת היא אמירה מעמיעד, שחיידק התזונה הטבעית דבק בה ובתור מנהלת החינוך לגיל הרך החליטה לקחת על עצמה לעשות שינויים במערך ההסעדה לגנים ולפעוטות. הרעננית היא מירב, שבזכות רגישות ביתה לחלב החליטה להקים גן בריא במיוחד.

בשני המקרים הרבה מאוד ספקות וקשיים מתגלים במהלך התהליך וזה דבר טבעי כאשר הולכים נגד הזרם המרכזי. מערכות חינוך וגנים הם עסקים, או לכל הפחות צריכים להצדיק את המאזן ולא לייצר חובות. לכן אפשר למצוא שהאוכל בארוחות המחולקות ברוב מערכות החינוך הוא המזון הירוד ביותר שיש בנמצא – שמנים מסוגים נחותים, ירקות שאבד טעמם, הרבה אבקות ומוצרים מוכנים והכל לבן ומלא בסוכרים פשוטים. המנות מוזמנות מהספק שנותן את המחירים הנמוכים ביותר, בלי התייחסות מרובה (אם בכלל) לתוכן הצלחת. אה, טוב, בדרך-כלל גם אין צלחת, אלא מגשי אלומיניום. אבל לא רק הכסף, גם אנשי הצוות לא מבינים בדרך כלל את הנזקים, קצרי וארוכי הטווח, מהם עשויים לסבול הילדים בשל הזנה מתמדת באוכל שכזה. האמת היא שסביר שרבים מאותם הנזקים גם לא נוכל לכמת באופן ברור בהרצאות ובשיחות שלנו, שהרי כל ילד וכל אדם מגיב אחרת. לעיתים אפשר לדעת שהיה נזק רק אחרי שמוציאים את הגורמים המזיקים מהתזונה ומגלים מהם הדברים שמשתנים.

על הרקע הזה אפשר להעריך עוד יותר את פעילותן המבורכת של מירב ואמירה ואת נכונותם של אנשי הצוותים ללמוד ולקבל את השינויים.

מהשיחות עם אמירה ובעלה בני, האחראי על המטבח בקיבוץ ומלווה את התהליך, התברר כי חכמי העת העתיקה צדקו – התזונה אינה ניצבת לבדה, אלא היא חלק מתמונה כוללת של אורח חיים. בעבר כתבו הרופאים על שישה גורמים טבעיים המובילים את חיינו, כיום אנחנו מגלים שאם כבר רוצים להאכיל את הילדים במזון בריא אז כדאי גם לשתול גינת ירק ולחקור את מקור הירקות, לערום קומפוסט ולגלות מה קורה לשאריות המזון שלנו ועוד....

עבורי, מדהים לגלות את האנשים הללו בתוך המערכות – היזמים, החושבים, המנסים, המובילים, המשנים. מרתק לגלות את הקלות בה מתחברים הילדים להסברים, למנות הצבעוניות והטריות ולפעילויות החדשות. מעניין לגלות כיצד הידע המתאים יכול לפתוח את המנעול בדלת שחוסמת את רובנו מ"להתעסק" עם שינויים תזונתיים, במיוחד עם ילדים.

התהליכים נמצאים בתחילתם והדרך עוד ארוכה, אך כשיש שיחה והבנה אין דבר שיעמוד בפני הרצון.

יום ראשון, 9 באוגוסט 2009

ערוגות האורז הקרובות ביותר

אני לא טרנדית. (טורדנית כן. גם טרחנית. אבל טרנדית? לא.) אני חושבת שבטח כבר אי אפשר לתקן את זה. והאמת היא שזה תמיד היה ככה, אבל היו זמנים שחשבתי שיש לזה תרופה. ההבדל הוא שכבר ברור לי שאין, ואני מתחילה להתרגל לרעיון. איכשהו יוצא שאני תופסת את רוב הגלים בחלקים הרדודים שלהם.
אז לפני שבועיים, אחרי רצף של-ממש-לא-משנה-אילו-אירועים, הצטרפתי לפייסבוק. הו כן, הרשת החברתית הזאת שהיא כל-כך 2008 (במקרה הטוב). לא, אני עוד לא בטוויטר, אני מחכה לשנה הבאה בשביל זה.
האמת היא שחשבתי להימנע. יש מספר קטן מאוד של אתרים בהם מסתובבים החברים שלי וטוב לי שם, השאר פשוט קולניים מידי בשבילי. אבל זה לא רק זה, זה גם בשביל הילדות. יש לי גם איזו אשלייה שאם אצליח לשמור על עצמי מגלישת-יתר, אוכל גם לחסוך את ההתמכרות למסכים מהילדות (טלוויזיה אין לנו בבית). נו נו.... לא עבד.
אז עד שהצטרפתי לפייסבוק המחשב לא היה ממש מעניין. מגיל חצי שנה בערך הן אוהבות לדפוק על המקלדת, מהמשפחה הן יודעות לבקש סרטים (סרטי טבע באתר של נשיונל ג'יאוגרפיק) והגדולה אוהבת לכתוב בWord. אבל אין כאן משחקים או פירוטכניקות מעניינות. עד פייסבוק, כמובן.
בפייסבוק קוראים לזה "אפליקציות", יישומים. עוד לא ירדתי לסוף דעתם, אבל בגדול - זו אמורה להיות סוג של מסחטת כספים. היישומים הם סוג של משחקים, אפשר לשחק בהם בלי להוציא כסף, אבל הכי קל להתקדם אם שולחים את מספר כרטיס האשראי. מכיוון שהגבולות שלי עוברים הרבה לפני הארנק - אני לא מוציאה על זה כסף, אז לא סחטו ממני כסף, אבל המשחקים האלה הפכו כאן בהחלט למסחטת זמן.
ולא רק אני - גם הבנות גילו את המחשב. פתאום הוא מעניין!
אני מכירה כמה מכורי-פייסבוק שפותחים המון משחקים ומנצחים בכולם. לא אני. אני פתחתי אחד, ולא סתם אחד, הלכתי על מה שאני יודעת - הקמתי גינה. ככה. סולידי.
בהתחלה יכולתי לזרוע רק תותים וחצילים (קצת מוזר, במציאות תותים זה לא גידול פשוט כל-כך, אבל בפארמוויל זה הגידול הזול והפשוט ביותר. ארבע שעות ויש תותים.), אבל ככל שהתקדמתי בשלבים נפתחו האפשרויות לרכוש גם עצים, חיות משק, קישוטים (ערימת חציר, שרפרף), בתים וזרעים מסוגים נוספים.
בכל פעם שאנחנו מוכרות את התוצרת שצמחה, אנחנו צריכות לחרוש מחדש את החלק ולבחור צמחים חדשים לזריעה.
גידלנו במחשב חצילים, תותים, סויה, חיטה ועוד... בחלקם הינו צריכות לחזור ולטפל תוך שעתיים ולחלקם לוקח עד 4 ימים לצמוח ולתת פירות.
ואז - נפתחה לנו האופציה לגדל אורז. חרשנו את האדמה וזרענו אורז.
זרענו אורז ובמקום שהאדמה החרושה תתכסה זרעים כרגיל - הופיעה שם בריכת מים בגודל של ערוגה. אה, מה זה?
אה! חצילים, עגבניות, דלעת, במיה, נענע, ריחן, שסק... הכל גדל אצלנו בגינה האמיתית - בחוץ. כולם גידולים שמתאימים לאיזור שלנו. אבל אורז אנחנו לא מגדלים. פעם היה עמק הירדן מלא בגידולי אורז, מתישהו בתחילת ימי הביניים. עכשו מגדלים כאן בננות. אז איך נלמד שאורז מגדלים בהצפה?
או! איזה מזל שיש פייסבוק.
מיד נזכרנו שבספר שהקטנה אוהבת, עם הציורים הגדולים של האוכל, יש ציור של שדה אורז. לקחנו אותו ולפתע הבנו את הכל מחדש - אורז מגדלים בהצפה, ודיברנו על הסיבות. מדהים.
אתמול אפילו הקטנה אמרה לי פתאום - אורז גדל במים. (מדהימה הפעוטה הזאת)
טוב. בסדר. אולי יש יתרונות לפייסבוק ואולי יש דברים שאפשר ללמוד מהמחשב.
כמו שנהוג לומר - אני עוד מעכלת את זה...


יום שבת, 8 באוגוסט 2009

מאמר קצר על הנפש אצל הרמב"ם

אמנם פרויד, בן המאה ה-19, נחשב לאבי הפסיכולוגיה כמדע, אולם ההתייחסות לנפש קדומה ממנו בהרבה. עוד בכתבי הרפואה העתיקים אפשר למצוא התייחסות מעמיקה לנפש האדם. הפן הנפשי ברפואה הערבית הקדומה כונה "רוח" (פנאומה ברפואה היוונית, צ'י ברפואה הסינית). בעבר היה הקשר בין הרוח לגוף חלק בלתי-נפרד מהגישה הרפואית, הרופאים טיפלו בשניהם. תודות לנבירתי בכתביהם לצורך כתיבת הדוקטורט, בקיץ הישראלי החם והמהביל, נתקלתי לאחרונה בקטע מעניין שכתב הרמב"ם והעניק לי דחיפה בכיוון הנכון.
את הקטע מצאתי באגרת שכתב הרמב"ם במצרים, בתחילת המאה ה-13, המכונה: "הנהגת הבריאות". כמו כל כתבי הרפואה של הרמב"ם, גם האגרת הזו נכתבה בערבית. על פי הכתוב בה יועדה האגרת לאלאפצ'ל, בנו של צלאח אל-דין, שהיה שליט מצרים באותה התקופה. אולם חוקרים מעריכים כי עוד בעת כתיבתה היא נכתבה כך שתוכל לשמש עוד רבים שיעזרו בה לאורך שנים רבות, וכך אכן קרה. מאוחר יותר תורגמה הנהגת הבריאות של הרמב"ם גם לעברית וללטינית.
בין שלל העיצות לשמירה על אורח חיים בריא, כוללת האגרת פרק העוסק בבריאות הנפש ובהנהגתה. הפרק איננו פשוט להבנה ולפרשנות, כדי להבינו יש לקנות לפני-כן ידע רב בתחום הרפואה הערבית של ימי הביניים, או לכל הפחות – להוסיף פרשנות נרחבת לטקסט. עם זאת, אפשר גם להסתפק בקריאת קטעים ממנו, וללמוד מהם הרבה.

המשך המאמר הקצר, באתר "מזון ואיזון": http://www.mazon-izun.com/site/Library_Article1.asp?cat=55&a_id=156

יום חמישי, 30 ביולי 2009

למדני את השיר הפשוט של הלחם

לפי מדד השאלות והתגובות שמגיעות אלינו, נראה שהמתכון המסובך ביותר מאלה שפרסמנו באתר Ynet היה המתכון להכנת לחם שאור. לחם העשוי מקמח, מים, מחמצת שאור ומעט מלח. הכי פחות מרכיבים, הכי קשה להכין (או שאולי רק מיטיבי-לכת-במטבח ניסוי להכין את הדג בנוסח המאה ה-13). למרות שנדמה שהוא מאכל כבד, לא מתוחכם ופשוט ולמרות שהוא מאכל בעל היסטוריה ארוכת-שנים, הכנת לחם בלי מכונת לחם ובלי שמרים היא סוג של אמנות. הרבה דברים יכולים לשנות את אופי הלחם שלכם: סוג הדגן ששימש להכנת הקמח, זן הגרעינים, אופן ואופי טחינת הקמח, טמפרטורות המים והאוויר, הגובה והלחץ האטמוספרי במקום בו מכינים את הלחם, חום התנור והיעילות שלו ועוד...
לא די בכל הדברים הללו שיכולים סתם לשנות את הלחם, או ממש לשבש את הכנתו – יש גם את אלמנט הזמן. תהליך הכנתו של לחם השאור אורך בערך 14 שעות, לפי המתכון שלנו. 14 שעות בהן יכול לקרות לאופה ולבצק כל דבר – החל מלהפוך את קערת השאור התופח על פיה ועד לשכוח להפריש בצק ללחם של האפייה הבאה. 14 שעות ארוכות שבהן יש לזכור לערבב את התערובת בזמנים הנכונים, להוסיף מים ומלח, ללוש במרווחים המתאימים, לעצב את הכיכרות, להפעיל את התנור ולהכניס לתנור. לא לשכוח להכניס את הככרות לתנור החם, כמובן.
אז המתכון של המורכב הלחם הפשוט, לא רק שאלות ותגובות הוא מעלה, גם בקשות לסדנאות. אבל איך מכניסים 14 שעות בסדנא של שעתיים וחצי?
או, שאלה טובה!
כדי שסדנת שאור תהיה מועילה למשתתפים הם צריכים – לראות לחם מוכן, לחוש בצק בהתהוותו ולקחת חלק בשלבים האחרונים, בהם האופה פעיל יותר והבצק קצת פחות. אז הנה מה שהולך לקרות לקראת סדנת הבישול מחר, במכללת מהות:
הלילה אכין את הבצק ממחמצת השאור שהבאתי איתי לתל-אביב, מים, מלח וקמח כוסמין שטחנתי בעצמי הבוקר בנוה איתן. יש בכוונתי להכין בצק בכמות שתספיק לשלושה כיכרות.
מחר בבוקר אקום ואסע למכללה. השיעור מתחיל ב-10:00.
בשעה 8:30 אצור כיכר אחת של לחם ואניח לה לתפוח עד 10:00.
ב–9:15 אדליק את התנור ואחכה שיתחמם לחום הרצוי.
בדיוק בתחילת השיעור, בשעה 10:00, אכניס את הכיכר הראשונה לתנור.
מיד אחרי שאכניס אותה לתנור, אציג לנוכחים את הבצק שתפח בלילה, וממה שנותר ממנו אצור שתי כיכרות ואתן להן לתפוח כשעה וחצי.
ב-10:40 אוציא את כיכר הלחם המוכנה מהתנור.
לאחר שיתפחו שתי הכיכרות הנוספות אפריש מאחת מהן שאור ואדגים כיצד מתחיל התהליך ממנו יווצר הלחם הבא, איך שומרים את השאור ואיך מכינים את הבצק הראשוני.
ב-11:30 אכניס עוד כיכר לתנור ואחלק מהכיכר הנותרת שאור לכל הנוכחים, כדי שיוכלו להמשיך את התהליך ולהכין בבית לחם שאור טעים ובריא.
ככה, אני מקווה, אציג ואדגים את כל השלבים בהכנת לחם השאור (14 שעות) בשעה וחצי של שיעור, ועוד ישאר לנו זמן להכין מנות מגוונות שנטעם לצידו.

יום חמישי, 23 ביולי 2009

תמונות מהגינה

בסתרי סבך הדלעת, איזור חביב במיוחד על החתולים

פרח דלעת

פרח דלעת מוצל

רגלת הגינה לצד צינור עיוור ומחבר

פלפל פורח

פריחת הבמיה

חמניה מתכופפת מכובד גרעיניה, המתבשלים באחורי הפרח הכבד

דלעת מסרבת להיכנע לתכתיבי הגדר

לוביה נעזרת ומטפסת בדלעת

עגבניות שזרע הדייר הקודם - תודה!

עוד פלפלים

יום שישי, 17 ביולי 2009

ארץ זבת חלב ודבש

לפני שבועיים ביליתי כמעט שבוע שלם בתל-אביב, בהרצאות ללבורנטיות ומורות לביולוגיה מאזור המרכז, בנושאי האבולוציה של התזונה. היה קשה ומעניין. תמיד אומרים שהכי קשה ללמד מורות, ולא בכדי – קשה. אם כי, יאמר לזכותן של המורות הללו שהנושא עניין אותן והן השתתפו בהרצאות השתתפות פעילה ואף הביאו את הצד שלהן.

לקראת סוף ההשתלמות, אחרי שכבר למדנו על חלב ובשר וסקרנו את הדרכים בהן מעבדים את כל המוצרים הטבעיים הללו לפני שהם מגיעים למדפים, הן ספרו לי שתי עובדות מאוד מעניינות מהמעבדות שלהן:

הסיפור הראשון נגע לחלב. הלבורנטיות סיפרו על ניסוי שהן עורכות לאורך כל שנות עבודתן במעבדות בתי-הספר - ניסוי שמטרתו להראות כיצד החלב מחמיץ. הן תארו את הפרוטוקול של הניסוי: כך וכך ימים עד להחמצה הראשונה, כך וכך ימים עד שלב ההחמצה השני וכן הלאה... אבל בשנים האחרונות, כך הן מספרות, התחילה תופעה מוזרה: החלב מסרב להחמיץ לפי הפרוטוקול. במקום שהשלב הראשון בתהליך ההחמצה יקח יום הוא לוקח שבוע, ובסופו – אין החמצה של ממש – החלב פשוט מתקלקל.

זה הזכיר לי את הניסוי שעשה יוצר הסרט "Super Size Me" עם צ'יפס שקנה במזללת מקדונלדס – הוא הכניס אותו לתוך צנצנת, סגר וצילם כל כמה זמן. אחרי חודשיים וחצי הצ'יפס עדיין נראה בדיוק אותו הדבר, נראה שהוא שכח שהוא עשוי מתפוחי אדמה טבעיים. כשחומרים טבעיים מתקלקלים בתהליך איטי כל-כך, זה ככל הנראה כי אין בהם חיים.

התהליכים שעובר החלב, כמו "פסטור על" והומוגניזציה, לא משאירים ממנו הרבה. שמעתי לאחרונה שעומדת תביעה נגד החברות שמשווקות את החלב להפסיק לקרוא לו כך ולשנות את שמו למשקה חלב, בגלל התערבויות המרובות הללו, שמשנות באופן מהותי את המבנה וההרכב שלו.

הסיפור השני היה על דבש. המורות סיפרו על ניסוי שנערך דרך קבע ובו מכינים תמיסה דמויית דבש ממיץ לימון וסוכר מבושלים במים. לאחר מכן – בודקים את התמיסה הזו לצד דבש רגיל, עם חומר מסוים שאמור להבדיל בין המים המסוכרים לדבש האמיתי. גם הניסוי הזה כבר לא עובד. במקרים רבים הדבש שהן קונות בסופר מניב תוצאות זהות לתמיסת הסוכר. כלומר – במקום להבדיל בין דבש לתמיסת סוכר, הניסוי מראה כי הדבש בסופר הוא לא יותר מאשר תמיסת סוכר.

למדתי רבות מהלבורנטיות והמורות ואני מודה להן על כך.