אימהות אמיתית

אל תספרו לאף אחד (במיוחד לא לאיש שלי בבקשה) - יום שישי האחרון כבר היה השלישי בו היו עוגיות בתנור לקראת הסופ"ש.
אורי מודאג מההשלכות האפשריות לנפשותיהן הרכות של הבנות. אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק את כדור השלג הזה. אני מרגישה כל כך יותר אימהית כשאני מכינה מאפים. במיוחד מתוקים.
זה התחיל בעת שקראתי את הבלוג הציורי של נעמה. אני לא זוכרת למה בדיוק נברתי בארכיון (אני הרי מכירה כבר כל מילה בעל פה), אבל נברתי. ונתקלתי בעוגיות השוקלד צ'יפס של סבתא אסתר. הסיפורים של נעמה תמיד מפתים אותי ובפעם ההיא כבר הרגשתי את חמימות האפייה אופפת אותי והייתי חייבת לנסות - ניצלתי יום חמישי אחד כשאורי לקח את הבנות והכנתי שתי תבניות.
כל מה שאני יודעת על אפייה אני יודעת משמועות. כשהייתי ילדה מאוד אהבתי את העוגות של אמא שלי אבל היא תמיד טענה שהן לא יצאו טוב (אמא, בעיקר עוגת הפרג! יאממ...!) וחוץ מזה - העוגות שהיא היתה מכינה מהמתכונים של רות סירקיס הפכו כבר מוקצות מחמת סוכר וקמח לבן אפילו אצלה. בבית שלנו אין הרבה אפיה, לעיתים רחוקות אורי מכין לחם שאור, פעם בשבועיים בערך קדרה וזהו. אבל קדרה זה לא נחשב, אני מדברת על מאפים. אז אני לא יודעת הרבה.
את השמועה הקרובה אלי ביותר על אפייה הרווחתי מחברה ותיקה אחת, אופת-על, היא אמרה לי פעם שאפייה זה לא כמו בישול - צריך לעקוב אחרי המתכון ולאלתר רק אחרי שמכירים אותו היטב.
אפייה מחייבת מעקב אחרי מתכון? ומתכונים זה כמו חוקים, לא? כמו מסגרת? אה. אז הבנתי. לא בשבילי. וזהו.
אבל, כאמור, נעמה שברה את המעגל האכזרי הזה של התעלמות מענף מרכזי כל-כך בקולינריה ו... נו, אחרי שקראתי אצלה על העוגיות הייתי חייבת להפעיל תנור.
אבל מה. אילתרתי. הייתי חייבת - אין לנו קמח מנופה בבית, אז השתמשתי בקמח הכוסמין שאורי טוחן בעצמו מגרעינים שלמים. אה, וגם החלפתי אבקת אפיה בסודה לשתיה. יש גבול לדברים שאני מוכנה לעשות, אפילו כשאורי לא בבית.
חוץ מזה המתכון די פשוט - קצת חיפפתי בסוכר, חמאה טובה מבית טוב (כתומה וצפון-אירופאית), שוקולד מריר, הוספתי צימוקים על חשבון חלק מהשוקולד. ולתנור.
תבנית אחת יצאה סבירה. בשנייה כבר כל כך הייתי עסוקה בכתיבה שהיא נשרפה. כן. העוגיות יצאו כל כך שרופות שאפילו הילדות להוטות השוקולד שלי נמענו מלנסות ולהגיע אליו בתוך העוגיות. לא נורא, ניצלתי מהצורך להסביר לאבא שלהן את העובדה שפתאום מסרסרים להן אוכל קלוקל בבית.
אה ו- צימוקים שרופים? לא טעים.
בשבוע שאחר-כך כבר הייתי מכורה. עם זאת, בעצת היועץ התזונתי שחזר הביתה וגילה לצערו שזוגתו התחילה לנסות ולחבר אהבה לילדיה עם אפייה - חיפשתי משהו בלי שוקולד. לפחות זה.
רוב אתרי המתכונים מציעים מתכונים עם קמח לבן, אבקות אפיה, המון סוכר, שמרים ועוד כל מיני דברים שאפילו פרץ האפייה שלי לא יכול להכניס הביתה (יש שוער בדלת). חזרתי לנעמה. (תודה שאת שם בשבילי)
הפעם הלכתי על משהו באמת בריא - עוגיות גרנולה. ויתרתי על הקמח הטחון בבית ובחרתי קמח מלא של הרדוף. אבל לא היו לי זרעוני חמניה ואגוזים לשבור, אז... אילתרתי. כן.כן.
וגם האבקת אפיה שהחלפתי בסודה לשתייה (אל דאגה, זו החלפה שעובדת לרוב האנשים. אל תתרשמו ממני) - אז יש לנו סודה לשתיה בצנצנת כזאת, כי בעצם אצלנו בבית זה חומר ניקוי. איך אני אמורה לדעת כמה זה חצי שקית? שמתי קצת. ממילא יותר מידי מהדבר הזה עושה לכולנו כאב בטן.
אני לא יודעת מה זה היה. מה שהתקבל בסופו של דבר התפורר ברגע שניסיתי להרים אותו מהתבנית.
בעצם יצאה גרנולה. עם קמח.
הפעם זה היה טעים לבנות.
אבל מאוד מלכלך ובשבילי.. הממ... אכזבה.
זהו.
אפייה זה לא בשבילי.
כמעט.
ביום שישי האחרון, כשהתעוררנו, איה שאלה - היום יום שישי?
כן.
אז נכין עוגיות?
אה... אז... אה... תשמעי....
שיט! הילדה עלתה על הדפוס. אני כבר אשמע מאבא שלה.
כן. בטח. עוגיות.
ערב קודם קראתי בטוויטר של ג'ימי אוליבר על עוף בגריל (שימו לב להמלצה ברשימת המרכיבים - השתמשו בעוף אורגני) וגיליתי את אתר המתכונים המגוון שלו. חיפשנו שם עוגיות קלות להכנה, אבל הרוב היה מסובך מידי או עם רשימת מרכיבים שאפילו מגה-אילתור לא יקרב אותה למה שיש לנו באמת בבית. עד שמצאנו את עוגיות הטחינה-במרקם-חול שלו.
היה לנו ממש כיף להכין אותן. הרעיון בעוגיות האלה הוא שלא מגיעים לבצק - הן נשארות במרקם חולי-גרגירי שכזה וזה מאוד נעים ונחמד לצור מהן כדורים.
רק. העניין הוא. ... לא היה לנו סוכר בבית. שלחתי את הבנות לבקש מהשכנים, אבל הם היו בצפת. אז הכנסתי לתערובת את שארית הסילאן משיעור הבישול האחרון (היתה שם בערך כף) ונתתי לאיה ללקק את הצנצנת. מה כבר יכול להיות? ממילא ברוב המתכונים יש יותר מידי סוכר גם ככה, לא?
ובכן, נראה שהמתכון הזה דווקא צריך את הסוכר. או לפחות יותר סילאן. מרקם העוגיות יצא משובח, גם חברותי שטעמו את העוגיות על המחצלת בחוץ ציינו זאת. אבל.. הן אמרו - אולי לא לחפף בפעם הבאה בסוכרים. והציעו שאמצא איזה סירופ מייפל או סילאן לטפטף על התקרובת. לא טיפטפתי. מה זה משנה אם אכלנו? העיקר שנהננו להכין ושהיו עוגיות ביום שישי - כמה אימהי מצידי.
כשהוצאתי עוגיה חמה מהתנור ונתתי לאיה. היא טעמה ואז הנידה לי בראשה - לא טעים לי. אמרתי לה בתקווה - טוב, אולי את פשוט לא אוהבת עוגיות? לא, אמא, היא ענתה לי - עוגיות עם שוקולד אני אוהבת.
המממ.
אז כל זה היה בשביל להודיע קבל עם ועדה - אורי, אין לך מה לדאוג. גם אם אמשיך באפייה, מסתבר שעוגיות זה אצלי יותר עניין ליצירתיות מאשר לזלילה.
כולנו נהנות מאוד מהכנת העוגיות, אבל אף אחד לא נהנה לאכול אותן...

(הבהרה - כל המתכונים המקושרים מהפוסט הזה טובים וראויים להכנה. סביר שיצאו לכם טעימים מאוד - אם תקפידו על ההוראות)

תמרינה!

כתבה: טלי מאיר-צ'יזיק

הכל התחיל כשהרסתי את מעבד המזון. אני חושבת.
לא. אולי לפני-כן - כשרציתי שוקולד.
כן, קודם היה השוקולד המתוק והדביק ואח"כ הפציעה התמרינה מתוך הריסותיו.
בימי נערותי, כשנכספתי אל הזהב החום הזה שכל נערה רוצה, הייתי מורידה את נירה שויאר מהמדף של אמא ורוקחת לי משהו טעים. (לא, לא עוגה, מה אני משוגעת, זה המון עבודה!! אני הייתי מכינה לי מין קרם שוקולד כזה או את אחד הרטבים ששמים על העוגה. עשר דקות של המסת מרגינה עם קקאו וסוכר ויש לי מה לאכול כשאני קוראת בחדר. הרי אי אפשר לקרוא בלי לאכול משהו, ספר זה לא טלוויזיה!) משהתבגרתי חילחלה לתודעתי ההבנה שמדובר במעשים שלא ייעשו (זו הפעם הראשונה שאני מתוודה וידוי פומבי כל-כך), לא כל-כך בגלל הבעיות הבריאותיות שבקרם שוקולד עם מרגרינה כמו בשל המוסכמה החברתית המשונה שיש מזונות שאוכלים אותם רק כשהם מרוחים על משהו אחר (שלא תדעו מה עשו לאורי ולי כשהצענו לאכול חומוס בכף במקום לנגב בפיתה. בכף! שומו שמיים!). בקיצור, הבנתי שהרבה יותר מכובד ללכת לחנות ולהחריש כמה טבלאות שוקולד. אחרי השינוי הזה - נחתתי מעדנות לתוך ההבנה של מה שזה עושה לגוף שלי (למשל - מבחינת הסוכר והחלב).
אז לא מרגרינה, לא סוכר, בקקאו יש קפאין, כמה שיותר אורגגני, כמה שפחות מעובד (אחרת, יכולתי לקנות סטוק של כאלה, ולהקפיא. יאמממ). פיו! לא הגזמנו?
ובכן, הגוף זועק: "פחות!", והתרבות אומרת: "יותר!"... אני חייבת למצוא איזו דרך ביניים.
אז היתה את הפעם ההיא שחיפשתי משהו עם טעם של שוקולד. גלענתי כמה תמרים, הוספתי קצת טחינה גולמית ועירבבתי במעבד המזון הקטן עם קצת אבקת קקאו אורגנית. הניסוי הוכתר כהצלחה מסחררת. מאוחר יותר הוספתי תמצית וניל טבעית ונוצר מתכון מנצח. כל זה היה נכון עד הפעם ההיא ששכחתי לגלען את אחד התמרים, הגלעין שלו עף החוצה דרך הדופן של המיכל ובזאת נפרדנו ממעבד המזון ההוא. אך לא אישה כמוני תירתע מעבודות המטבח, הו לא - אני התחלתי לעסות את התמרים שלי ידנית. אז כמה תמרים בקערה, קצת חמאת שומשום גולמית ותמצית וניל - עיסוי גוף מלא לתערובת ו... לאכול. בקלות. הצלחתי אפילו לוותר לאט-לאט על אבקת הקקאו.
בשלב מסוים נרגע הצורך הקשה במתיקות כבדה כל-כך וחזרתי להכין שייק ירוק בבלנדר שלקחתי מהשכנים. רק אחרי ששרפתי להם את הבלנדר בניסיון להכין שייק ירוק סמיך ככל שניתן, הבנתי שאני צריכה לנסות ולהסמיך את התערובת בדרך אחרת - הוספתי טחינה. וכך חזרתי לרכיבי השוקולד המקוריים שלי - חמאת שומשום גולמית, תמרים ותמצית וניל. הפעם עם שינוי קל - מעט מים שלא ישרף הבלנדר החדש והמון קרח.
הופה! מילקשייק!
בעצם, בלי מילק. שייק.
אז הבת שלי רצתה שוקו כמו אצל השכנים - הכנתי שייק. ואני רציתי פינוק - הכנתי שייק. רציתי להרשים אנשים שחושבים שאוכל בריא זה לא טעים - הכנתי שייק.
כשאיה שאלה מה זה, אמרתי לה - זה... זה... זה מתמרים... ו... עם טחינה. הא! זה תמרינה!
תמרינה! גאוני.

אחרי כמה זמן יצא שביקרנו את משפחת השני אצל סבתא, שם אירחו אותנו בארטיקים תוצרת-בית של תמרים וטחינה. שוס! ארטיקים מתמרינה.
זהו. התמכרנו.
אני מכינה שייק ושותה אותו סמיך אך נוזלי, אח"כ מחלקת לתוך תבניות פלסטיק קטנות, וכשאיה צועקת: גלידה! אני מוציאה ארטיק כזה שנאכל בתאווה רבה.
איזה תענוג.
קיץ.