ליקוט צמחי בר למאכל - ראיון בגלי צה"ל

ליעד מודריק ואסף ליברמן מארחים את אורי מאיר-צ'יזיק
בתוכניתם "תוכניות לשבת"

בשיחה על ההיסטוריה והמסורת של ליקוט צמחי בר למאכל.
הצמחים השונים שאפשר ללקט.
איך אוכלים סרפד?
מה עושים עם חוביזה?
איך נמנעים מצמחים רעילים?

ועוד....


הראיון נערך ביום שבת
20.3.10

שינוי מקום

הבלוג שלנו עבר דירה, אל תוך הבית:

http://www.mazon-izun.com/?page_id=182

סיור ליקוט, סדנת בישול וארוחה של צמחי-בר למאכל

סיור ליקוט, סדנת בישול וארוחה של צמחי-בר למאכל

לאחר הצלחת סיור המשפחות המיוחד ב"שדה שפע" האורגני בחוקוק, אנחנו שמחים להזמין אתכם לסיור ליקוט נוסף למשפחות. הפעם - בחווה האורגנית במושב מרחביה. לזיהוי וליקוט צמחי הבר הטעימים הרבים שצומחים סביב החווה הפורייה.
שדות החווה מלבלבים על שטחים שנותרו בור מאז שנות ה-70. כבר למעלה מ-30 שנים שהם אינם מרוססים וצמחית הבר בהם בטוחה מפגיעה ובטוחה למאכל.
צמחי הבר, מכיוון שהם נאכלים כמעט מיד עם הקטיף וכיוון שהם נקטפים טריים ובשלים, מכילים ערך תזונתי העולה בהרבה על הירקות והפירות שבסופר, אפילו על אלה האורגניים.
הם טעימים וחיוניים ומועילים לבריאות.
אבל לא רק הצמחים עצמם - גם עצם הליקוט והקטיף באוויר הצח תורמים לבריאות ומהנים.
הצטרפו אלינו עם ילדיכם לחוויה טעימה ומלבלבת...

בחווה האורגנית במרחביה
יום שבת
6/2/2010

לפרטים נוספים התקשרו לאורי- 0522-976638

דגים דגים וקוקוס

מבין כל הדברים הטובים שיש לעמק המעיינות להציע לנו, הקירבה לדגים האורגניים עומדת ללא ספק אי-שם בראש הרשימה.
לא רחוק מאיתנו, בקיבוץ גבע, יש את מה שהן לדעתי בריכות הדגים האורגניות היחידות בארץ.
אם נוסעים על הכביש מעפולה לנוה איתן אפשר לראות שם את החמורים הרועים לצד הבריכות ואוכלים את העשבייה.
לפני שעברנו לעמק ניסינו להשיג את הדגים שלהם בכל מיני סידורים משונים - דרך חברת "אדמה", דרך חברת בייניש-מענית, באופן ישיר - הכי טוב שהצלחנו זה לקבל כמה ק"ג של דג קפוא. פעם אחת. בלילה. לכפר יהושע. וזהו.
את רוב הדגים שלהם שולחים הדייגים האורגניים של גבע לאירופה.
לעיתים יצא לנו להתכבד ולאכול איזו ארוחה ירוקה, ושם זכינו לטעום את הפלא.
אבל עכשו, כשאנחנו קרובים לצלחת (או יותר נכון לבריכה), אנחנו נהנים הנאה צרופה מהאפשרויות - אמנונים או מוסר, שלמים או מפולטים, אורגניים וזולים יותר מעוף אורגני (אפילו אם קונים אותו אצל המגדל). הנאה צרופה כבר אמרתי?
בסיבוב הקניות האחרון אצל עומרי במדגה (אם אתם רוצים את המספר שלו כתבו לנו) היו דגים שלמים טריים שנאכלו מייד (סביצ'ה, תנור, מחבת) ופילטים שהוכנסו אחר כבוד למקרר.
דגים מתחרים אצלי עם מרק על תואר המאכל האהוב ביותר. אורי יודע את זה. הוא קנה חלב קוקוס בלי חומרים משמרים וחיכה ליום שבו הוא יוכל לפנק אותי במרק דגים.
מכיוון שאנחנו כל כך ברי מזל שיש לנו פילטים אורגניים במקפיא, מכיוון שמרק קשה מאוד לשרוף, ומכיוון שאורי מבלה כרגע את רוב ימיו במקומות רחוקים מהבית - לקחתי על עצמי את המשימה.
השגתי מאורי מתכון בסקייפ, שינסתי מותניים וניגשתי למשימה.
מה כבר יכול להיות?

הנה המתכון מאורי כפי שכתבתי אותו לעצמי:

בסיר הגדול-
דלעת
בצל
כוסברה
פטרוזיליה
שום
קישואים
גזר
לגרד ג'ינג'ר פנימה
3 כוסות קינואה
2 שקיות דגים (בשקית יש שלושה פילטים)

מביאה לרתיחה

מוסיפה -
1/2 כפית כורכום
1/2 כפית פלפל שחור
1 כפית זרעי כוסברה טחונים
שמן זית
2 כפות מלח

אש קטנה עוד כ-45 דקות.
בסוף - חלב קוקוס.
ואז מוכן.

יצא מעולה.
מי צריך גברים כשיש מתכונים?

__________________________________________________


והנה תמונה לא קשורה, מהדברים שאורי עושה כשהוא לא כאן .
סדנת ליקוט ושיעור בישול בהר יללת התנים, בהרי הכרמל:

אכילה בהיסח הדעת

כתב: אורי

מרוב סיורים, טיולים, הרצאות, שיעורים, סדנאות, ישיבות, ייעוצים וטיפולים יצא שטלי קצת השתלטה פה על ענייני המחשב והבית (תודה!). זה לא שאין לי סיפורים לספר, זה יותר שאני משקיע את זמן הכתיבה שלי בסגירת הדוקטורט ולא מגיע לכתיבת האנקדוטות היומיומיות (אייתתי את זה נכון? מילה מבלבלת).

עם זאת, מידי פעם קורים דברים כל-כך מעניינים שחובה לשתף בהם. לאחרונה אני קורא ספר מרתק, הכולל בתוכו חיי מחקר שלמים של אחד החוקרים הידועים בתחום הפסיכולוגיה של האכילה - דר' בריאן וואנסינק. הספר נקרא "אכילה בהיסח הדעת", ואני חושב שכל אדם שעוסק באוכל או תזונה צריך ללמוד ולעסוק גם בנושא זה.
הספר כולל מבחר סיפורים ממחקריו של וואנסינק, שנערכו לאורך השנים. מהסיפורים אנחנו יכולים ללמוד רבות על הדרך בה אנחנו מקבלים החלטות לגבי האוכל.

איך אנחנו מחליטים מה לאכול?
וואנסינק מציג את הגורמים המשפיעים על תזונתנו לפי מחקרים - גודל הצלחת, האריזה של האוכל, מה שאמרו לנו עליו, המיקום שלו במרחב ועוד... הכל מגובה במחקרים המוצגים לצד המסקנות המעניינות.
המחקרים המרתקים מוכיחים כמה רובנו חסרי אונים מול התרבות והכלכלה, שמשפיעות בצורה מהותית על התשובה לשאלה - מה אנחנו מכניסים לפינו?
הספר מכיל פרקים בנושאים מגוונים ומעניינים ואחד מהם עוסק בהרגלי האכילה שלנו בהיסח הדעת. הפרק הזה עוסק בהשפעת החברה על האכילה שלנו. בפרק מוצג מחקר שמוכיח בצורה מובהקת שככל שאנו אוכלים עם יותר אנשים, סביב השולחן, כך אנו אוכלים יותר. המחקר מראה שאם אנחנו אוכלים עם אדם אחד נאכל בדר"כ 35% יותר ממה שאנו אוכלים כשאנו לבדנו. לעומת זאת, אנחנו סועדים בחברת 7 אנשים נאכל 96% יותר ממה שהיינו אוכלים לבד. לתשומת ליבם של אותם הורים שרוצים שהילדים יאכלו יותר. מידע מעניין נוסף מאותו המחקר נוגע לזוגות שיצאו לדייט - המחקר גילה שבמקרה מיוחד זה הנשים אוכלות פחות ממה שהיו אוכלות כשהיו לבד והגברים להיפך, אוכלים יותר. כאן, טוענים החוקרים, מתבטאת השפעת ההגדרות המגדריות שלנו על האכילה.
עשו ניסוי קטן - לפני כל דבר שאתם מכניסים לפה - עצרו. ספרו עד עשר וענו על מספר שאלות:
מאיפה הגיע האוכל?
מי הכין אותו?
מי גידל אותו?
מה הוא מכיל?
אנחנו באמת רעבים?

זה לא פשוט. גם אני לא תמיד מצליח, כי הגורמים שקובעים מה נאכל וכמה הם כל-כך חזקים ומגוונים שקשה לנו לשלוט בהם. אבל הידיעה וההבנה של הגורמים הללו היא צעד ראשון לקראת שליטה נבונה יותר בהם.
בהצלחה.

מתוך האתר של דר' וואנסניק:
והנה ראיון עם דר' וואנסינק:

אימהות אמיתית

אל תספרו לאף אחד (במיוחד לא לאיש שלי בבקשה) - יום שישי האחרון כבר היה השלישי בו היו עוגיות בתנור לקראת הסופ"ש.
אורי מודאג מההשלכות האפשריות לנפשותיהן הרכות של הבנות. אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק את כדור השלג הזה. אני מרגישה כל כך יותר אימהית כשאני מכינה מאפים. במיוחד מתוקים.
זה התחיל בעת שקראתי את הבלוג הציורי של נעמה. אני לא זוכרת למה בדיוק נברתי בארכיון (אני הרי מכירה כבר כל מילה בעל פה), אבל נברתי. ונתקלתי בעוגיות השוקלד צ'יפס של סבתא אסתר. הסיפורים של נעמה תמיד מפתים אותי ובפעם ההיא כבר הרגשתי את חמימות האפייה אופפת אותי והייתי חייבת לנסות - ניצלתי יום חמישי אחד כשאורי לקח את הבנות והכנתי שתי תבניות.
כל מה שאני יודעת על אפייה אני יודעת משמועות. כשהייתי ילדה מאוד אהבתי את העוגות של אמא שלי אבל היא תמיד טענה שהן לא יצאו טוב (אמא, בעיקר עוגת הפרג! יאממ...!) וחוץ מזה - העוגות שהיא היתה מכינה מהמתכונים של רות סירקיס הפכו כבר מוקצות מחמת סוכר וקמח לבן אפילו אצלה. בבית שלנו אין הרבה אפיה, לעיתים רחוקות אורי מכין לחם שאור, פעם בשבועיים בערך קדרה וזהו. אבל קדרה זה לא נחשב, אני מדברת על מאפים. אז אני לא יודעת הרבה.
את השמועה הקרובה אלי ביותר על אפייה הרווחתי מחברה ותיקה אחת, אופת-על, היא אמרה לי פעם שאפייה זה לא כמו בישול - צריך לעקוב אחרי המתכון ולאלתר רק אחרי שמכירים אותו היטב.
אפייה מחייבת מעקב אחרי מתכון? ומתכונים זה כמו חוקים, לא? כמו מסגרת? אה. אז הבנתי. לא בשבילי. וזהו.
אבל, כאמור, נעמה שברה את המעגל האכזרי הזה של התעלמות מענף מרכזי כל-כך בקולינריה ו... נו, אחרי שקראתי אצלה על העוגיות הייתי חייבת להפעיל תנור.
אבל מה. אילתרתי. הייתי חייבת - אין לנו קמח מנופה בבית, אז השתמשתי בקמח הכוסמין שאורי טוחן בעצמו מגרעינים שלמים. אה, וגם החלפתי אבקת אפיה בסודה לשתיה. יש גבול לדברים שאני מוכנה לעשות, אפילו כשאורי לא בבית.
חוץ מזה המתכון די פשוט - קצת חיפפתי בסוכר, חמאה טובה מבית טוב (כתומה וצפון-אירופאית), שוקולד מריר, הוספתי צימוקים על חשבון חלק מהשוקולד. ולתנור.
תבנית אחת יצאה סבירה. בשנייה כבר כל כך הייתי עסוקה בכתיבה שהיא נשרפה. כן. העוגיות יצאו כל כך שרופות שאפילו הילדות להוטות השוקולד שלי נמענו מלנסות ולהגיע אליו בתוך העוגיות. לא נורא, ניצלתי מהצורך להסביר לאבא שלהן את העובדה שפתאום מסרסרים להן אוכל קלוקל בבית.
אה ו- צימוקים שרופים? לא טעים.
בשבוע שאחר-כך כבר הייתי מכורה. עם זאת, בעצת היועץ התזונתי שחזר הביתה וגילה לצערו שזוגתו התחילה לנסות ולחבר אהבה לילדיה עם אפייה - חיפשתי משהו בלי שוקולד. לפחות זה.
רוב אתרי המתכונים מציעים מתכונים עם קמח לבן, אבקות אפיה, המון סוכר, שמרים ועוד כל מיני דברים שאפילו פרץ האפייה שלי לא יכול להכניס הביתה (יש שוער בדלת). חזרתי לנעמה. (תודה שאת שם בשבילי)
הפעם הלכתי על משהו באמת בריא - עוגיות גרנולה. ויתרתי על הקמח הטחון בבית ובחרתי קמח מלא של הרדוף. אבל לא היו לי זרעוני חמניה ואגוזים לשבור, אז... אילתרתי. כן.כן.
וגם האבקת אפיה שהחלפתי בסודה לשתייה (אל דאגה, זו החלפה שעובדת לרוב האנשים. אל תתרשמו ממני) - אז יש לנו סודה לשתיה בצנצנת כזאת, כי בעצם אצלנו בבית זה חומר ניקוי. איך אני אמורה לדעת כמה זה חצי שקית? שמתי קצת. ממילא יותר מידי מהדבר הזה עושה לכולנו כאב בטן.
אני לא יודעת מה זה היה. מה שהתקבל בסופו של דבר התפורר ברגע שניסיתי להרים אותו מהתבנית.
בעצם יצאה גרנולה. עם קמח.
הפעם זה היה טעים לבנות.
אבל מאוד מלכלך ובשבילי.. הממ... אכזבה.
זהו.
אפייה זה לא בשבילי.
כמעט.
ביום שישי האחרון, כשהתעוררנו, איה שאלה - היום יום שישי?
כן.
אז נכין עוגיות?
אה... אז... אה... תשמעי....
שיט! הילדה עלתה על הדפוס. אני כבר אשמע מאבא שלה.
כן. בטח. עוגיות.
ערב קודם קראתי בטוויטר של ג'ימי אוליבר על עוף בגריל (שימו לב להמלצה ברשימת המרכיבים - השתמשו בעוף אורגני) וגיליתי את אתר המתכונים המגוון שלו. חיפשנו שם עוגיות קלות להכנה, אבל הרוב היה מסובך מידי או עם רשימת מרכיבים שאפילו מגה-אילתור לא יקרב אותה למה שיש לנו באמת בבית. עד שמצאנו את עוגיות הטחינה-במרקם-חול שלו.
היה לנו ממש כיף להכין אותן. הרעיון בעוגיות האלה הוא שלא מגיעים לבצק - הן נשארות במרקם חולי-גרגירי שכזה וזה מאוד נעים ונחמד לצור מהן כדורים.
רק. העניין הוא. ... לא היה לנו סוכר בבית. שלחתי את הבנות לבקש מהשכנים, אבל הם היו בצפת. אז הכנסתי לתערובת את שארית הסילאן משיעור הבישול האחרון (היתה שם בערך כף) ונתתי לאיה ללקק את הצנצנת. מה כבר יכול להיות? ממילא ברוב המתכונים יש יותר מידי סוכר גם ככה, לא?
ובכן, נראה שהמתכון הזה דווקא צריך את הסוכר. או לפחות יותר סילאן. מרקם העוגיות יצא משובח, גם חברותי שטעמו את העוגיות על המחצלת בחוץ ציינו זאת. אבל.. הן אמרו - אולי לא לחפף בפעם הבאה בסוכרים. והציעו שאמצא איזה סירופ מייפל או סילאן לטפטף על התקרובת. לא טיפטפתי. מה זה משנה אם אכלנו? העיקר שנהננו להכין ושהיו עוגיות ביום שישי - כמה אימהי מצידי.
כשהוצאתי עוגיה חמה מהתנור ונתתי לאיה. היא טעמה ואז הנידה לי בראשה - לא טעים לי. אמרתי לה בתקווה - טוב, אולי את פשוט לא אוהבת עוגיות? לא, אמא, היא ענתה לי - עוגיות עם שוקולד אני אוהבת.
המממ.
אז כל זה היה בשביל להודיע קבל עם ועדה - אורי, אין לך מה לדאוג. גם אם אמשיך באפייה, מסתבר שעוגיות זה אצלי יותר עניין ליצירתיות מאשר לזלילה.
כולנו נהנות מאוד מהכנת העוגיות, אבל אף אחד לא נהנה לאכול אותן...

(הבהרה - כל המתכונים המקושרים מהפוסט הזה טובים וראויים להכנה. סביר שיצאו לכם טעימים מאוד - אם תקפידו על ההוראות)

סתם יום של חול

אחרי שלושה ימים של גשם אורי הכריז אתמול בבוקר - היום זה יום למרק. הכריז, וצרף הוראות בסקייפ להפשרת העוף האורגני והכנת הציר. התרגשתי. מרק עוף תמיד מרגש אותי. כשהוא חזר הביתה להמשיך את הקסמים שלו מהמקום שבו אני הפסקתי, הבנות כבר היו רעבות. איה גילתה את האורז העגול-מלא-אורגני שאחותי קנתה לי ביום ראשון והתעקשה על סושי. טוב, בסדר, יש מקום לעוד סיר על הכיריים. אבל רק שתדעי, זה יקח עכשו לפחות שעה. בסדר, שיקח, איה ראתה את האורז עולה על האש והלכה לנשנש פריכיות ליד השולחן. כשנגמרה לה הפסקת הצהרים של אבא היה לנו סיר ענקי עם מרק עוף, סיר קטן עם אורז מצונן, שלושה רולים של סושי ונגה קטנה ישנה. הידד לאבא. איה ואני ישבנו לאכול, אורי חזר לעבודה.

לעומת אתמול, היום היה מהימים האלה בהם אורי עובד רחוק ולא חוזר עד הערב. בימים כאלה הוא חייב להשאיר לי משהו לאכול, אחרת הבנות מחפשות אוכל אצל השכנים כל היום ואני לא אוכלת. מיד כשאיה קמה בבוקר היא ביקשה מרק, אז חיממנו וגמרנו את מה שנשאר מאתמול.
נשאר אורז לסושי.
הממממ.....
טוב.
אז.
לרובכם זו עשויה להיות הפתעה, אבל מי שמכיר אותי היטב בטח לא יהיה מופתע לקרוא שלמרות הקילומטראז' העצום שלי עם סושיות ברחבי העולם שמחוץ ליפן (מאקינו בלאס וגאס הכי טובה), עם סושי שמחליפים בו את האורז בקשיו, בכרובית ובמאש מונבט, עם סושי בלי אורז ורק עם ירקות בלבד ובגדול... עם סושי... אני... ובכן... מעולם לא גילגלתי רולים. כן,. לא טמאקי, לא מאקי, לא אינסאיד-אאוט אפילו לא ניגירי.
אז היום הגיע הזמן.
אורי לא היה, היו לי בנות רעבות, המון אורז לסושי וקצת אצות נורי.
אחלו לי מברוק - הנה תמונה של אחד הרולים הראשונים שלי ושל אחת הסועדות מפרקת אותו לאכילה.