יום שישי, 15 בפברואר 2008

חד-פעמיות אקולוגית

בעוד חודש נחגוג לבתנו הבכורה שנתיים. מבחינתנו עדיף להעביר את היום הזה כמו שהעברנו אותו בשנה שעברה, כמו שאנחנו מעבירים את ימי ההולדת שלנו – בשלווה. אולם נראה שהילדה, שאוהבת ימי-הולדת והתכנסויות, והמשפחה הקרובה, לא יתנו לנו לעבור על התאריך לסדר היום. אז צריך לתכנן משהו. מה שזה לא יהיה נראה שזה יהיה קשור בהאכלת כמות לא קטנה של אנשים, בחיק הטבע. עם האוכל אנחנו נסתדר, האיש שלי הוא טבח מהולל, אבל אז יש את דילמת הכלים…
נעבור רגע למשק - החנות שלנו קטנה. לעומת מטראז' המדפים שיש לנו (מעט) יש הרבה מאוד פניות ממשווקים שרוצים שנמכור את הסחורה שלהם. לעיתים מגיעות אלינו גם פניות ממשווקים של כלים חד-פעמיים-אקולוגיים, אתמול הגיע אחד כזה. הוא ירד מהרכב וחיפש למי אפשר כאן להציע כוסות וצלחות ממה שנראה כמו קרטון ועשוי מ-100% קנה-סוכר (כך כתוב על האריזה). הוא הסתובב עם הכוסות ביד ועם עלוני-מידע שמספרים את כל מה שרציתם לדעת על יתרונות השימוש בכלים חד-פעמיים-אקולוגיים. אני מתלבטת אם כדאי לשמור לכלים האלה מקום על המדפים-העמוסים-ממילא שלנו.
וכך אנחנו חוזרים לימי-הולדת. ביום-ההולדת של איה אנחנו יכולים לבחור לקחת איתנו ערימות כבדות של כלים רגילים, להחזיר אותם מלוכלכים ולעמוד לשטוף אותם בבית – או שאפשר לוותר על רחיצת הכלים ולבחור באפשרות של כלים חד-פעמיים-אקולוגיים, שילכו אחר-כבוד לקומפוסט. הכלים החד-פעמיים עשויים מ-100% חומר טבעי (קנה סוכר במראה של קרטון או תירס במראה של פלסטיק), הם מתכלים לחלוטין באדמה או בקומפוסט ותשומות הייצור שלהם נמוכות. אם המחיר יאפשר, סביר שבקרב הלקוחות המודעים-אקולוגית שלנו יהיו להם הרבה דורשים. זה גם נוח וגם לא מכתים את המצפון האקולוגי.
אבל היתרונות הברורים אינם כל הסיפור. בכל דבר בו אנחנו משתמשים הושקעה אנרגיה, הושקעו חומרי-גלם, הושקעו מים ועוד כל מיני משאבים שנקראים בעולם התעשייה: "תשומות ייצור". תשומות הייצור האלה הן משאבים מתכלים של כדור-הארץ. אז נכון, בייצור של מוצר אקולוגי חומרי הגלם הם בדרך-כלל מהסוג המתחדש. כלומר – את הכוסות החד-פעמיות מייצרים מתירס, ותירס אפשר לגדל שוב. אבל את הנפט שהשקיעו בהעברה של התירס למפעל ושל המוצר המוגמר אלינו, המים שמשתתפים בתהליך הייצור, אפילו התשומות שהושקעו בבניית המכונות והמפעל – כל אלה אינם ניתנים לשימוש חוזר. גם במוצר הזה – הכלים החד-פעמיים, אי אפשר להשתמש שוב. זה אומר שהושקעו כאן משאבים שלא יחזרו במוצר שמשתמשים בו רק פעם אחת. קצת פחות אקולוגי, לא?
ומה עם האדמה שמגדלים עליה את הסוכר והתירס הללו? האם מיטיבים איתה בעיבוד, או שמדובר בשדות רחבי-ידיים של מונוקולטורה (גידול יחיד) וניצול עבודה זולה? אולי היה עדיף שהאדמה הזו תשמש לגידול מזון שמישהו ממש ירצה לאכול?
וזה עוד לא הכל, יש גם את מה שקורה לאחר השימוש. אחרי השימוש החד-פעמי בכלים החד-פעמיים האקולוגיים, זורקים אותם לפח. שם הם מתכלים, נכון? אה… אולי. כלומר – הם מתכלים רק בהינתן התנאים המתאימים – בקומפוסט או בהטמנה באדמה. אם הם יהיו עטופים בפלסטיקים וניילונים משאר האשפה שלכם הם לא יתכלו, בנוסף – לא ברור מה יקרה להם אם תנאי הטמפרטורה והלחות לא יתאימו.
אז אם התכוונתם להשתמש ממילא בכלים-חד-פעמיים ואחרי השימוש בכלים המתכלים תזרקו אותם לקומפוסט – הידד! זה שיפור. אבל אם הייתם משתמשים בכלים הרגילים שיש לכם בבית (בהנחה שמי השטיפה שלהם מתקזזים עם כמות המים שנדרשת לייצר כלים חד-פעמיים) ושוטפים אותם, או אם תזרקו את הכלים האקולוגיים לפח הרגיל אחרי שימוש אחד – לא עשינו הרבה.
קל הרבה יותר לבחור בחד-פעמי האקולוגי ולשטוף איתו את המצפון, במקום לעמוד ולשטוף כלים אחרי כל ארוחה גדולה. אבל אם הוא חד-פעמי אז הוא כבר קצת פחות אקולוגי, ואם הוא ילך לפח האשפה – אז הוא עוד פחות אקולוגי מזה. אני חוששת שאם אפתח לנו את האפשרות לבחור בכלים האלה, אז נבחר בנוחות הזאת במקום במה שאנחנו יודעים שהוא סביבתי יותר. אבל אולי יש מי שהמוצר הזה יכול לפתוח עבורם אפשרויות סביבתיות יותר מאלה שעומדות להם כעת?
האם זה מוצר שצריך להיות על המדף האקולוגי או שאולי הוא אחיזת-עיניים, רק אקו-שיק בלי תמורה סביבתית אמיתית?