ושמחת בחגיך...

מהחג של ימי ילדותי אני זוכרת בעיקר את השיר הזה. "ו-שמחת... ב-חגיך... ו-היית אך שמ-א-א-ח!...".
סוכה גדולה בגודל הרחבה שלפני חדר האוכל, מלאה מפה לפה בצפיפות. קישוטים נופלים מהסכך ונושרים מהקירות. ועל הברזנטים הירוקים שמסביב, על אחד מהם, שלט בד גדול – "ושמחת בחגיך".
ותורנים שמנווטים עגלות מלאות כלבויניקים עם מרק עוף חם, מקפצצות על אבני הרחבה הבלתי אחידות. ילדים! זהירות! המרק חם. ואין מקום לעגלה לעבור או לילדים לרוץ וחלקם כבר רעבים מאוד. מי מתחיל קבלת חג עם ילדים בשבע בערב בשעון חורף?
הערב החגיגה היתה אחרת.
בראש השנה לקחנו על עצמנו, אורי ואני, להשיב עטרה ליושנה – להכין חג כפי שחגים היו נחגגים בנוה איתן. מפות לבנות (הפעם בלי ניילונים לכיסוי השולחן), שולחנות ארוכים, מרק עוף, הגשה לשולחנות, קבלת חג עם נגינה ושירה משותפת וקריאה, עם סידור שולחנות ועריכה משותפת והכל...
חגגנו בחדר אוכל המופרט והמושכר חג כמו פעם.
הנה כמה תמונות:


ותודות רבות לכל מי שעזר.

אז אחרי שזכיתי לשחזר חג כהילכתו בילדותי – נרגעתי. עכשו אפשר גם אחרת.
היום חגגנו בסוכה של סיגל ואמיר, בארוחה קהילתית ובאווירה בלתי מחייבת.
כל משפחה הביאה משהו לכירה, לבשנו כולנו בגדים של חג, שרנו כמה שירים עם התוף של לילך וניצן ברכה על הלחם והיין.
היה נעים מאוד לשבת ברוח הקרירה, על מחצלת, עם משפחתי וחברי ו... ולא לטרוח.
אחרי הטירחה הרבה שהיתה מנת חלקנו לקראת תחילת השנה הזו, שנתחיל אותה בטוב, שכולם יהנו, שיהיה טעים. בעיצומה של הטירחה של הימים האלה, בהם אנחנו עמלים על הדירה בה אנחנו גרים – בצביעה, בשיפוצים, בהכנת הגינה לחורף... נעים להיזכר בארעיות של כל זה. לזכור שגם קירות ואבנים נשחקים אט-אט אל האדמה והרוח. גם מהבית הזה, שנראה ומרגיש כל כך מגן וקבוע, לא ישאר דבר בעוד שנים רבות. גם הבית הזה פרוץ בחלקים רבים לחרקים, לכוחות הטבע, שמכרסמים בו ומחזירים אותו טיפין-טיפין לאיִן.
אל מול ארעיות הסוכה וארעיות החיים, על כל מה שיש לנו – אני מודה.
ובמיוחד מודה על איש בעל ידי קסם במטבח.
הנה המתכון למנת הפריקי שאורי הביא לארוחת הערב:

מרכיבים:
3 כוסות פריקי
4.5 כוסות מים
1/2 כפית אזוב
1/4 כפית פלפל שחור
1 כפית מלח
2 כפות שמן זית
חופן אגוזי מלך קצוצים
גרעינים מרימון שלם

הוראות הכנה:
1. מבשלים את הפריקי במים עם התבלינים עד שמתרכך והמים נספגים כולם בפריקי.
2. מערבבים את הפריקי המבושל עם האגוזים הקצוצים ועם גרעיני הרימון. ומגישים.

שמחה בחלקי ושמחה בחגי.
שמחו בחגיכם.
היו אך שמחים.
חג שמח.

המעבר בין האביב לקיץ

כתבה מפי אורי: הלל הדר

בכל שנה, ביחד עם האביב ההופך לקיץ, גם אני משתנה והופך קייצי. שינויי הטבע חלים גם עלי ואני נכנס לשנת הקיץ שלי. אני מתחפר בספריה וכותב, נמלט מהחום ומהגבעות הצהובות ומוציא את הראש החוצה רק בסתיו, כשהנבטים הראשונים מתחילים לנבוט ביער.

אני איש של חורף, אוהב את הקור, הסגריריות מעירה בי אנרגיה חדשה וקוראת לי לצאת החוצה אל הטבע. אני נהנה לטייל, ללכת יחף על הבוץ ולהרגיש אותו תחת כפות רגלי. כשבא האביב אני פורח יחד איתו, זאת העונה של ליקוט צמחי הבר, הכל צבעוני, רענן וחי, וגם אני. ובבת אחת הכל מתייבש, אף פעם אי אפשר לדעת מתי זה יקרה בדיוק. שבוע אחד הכל ירוק, ההרים, השדות, הצמחים בצידי הדרך, ושבוע אחר כך אין זכר לאלה. נראה כאילו ברגע אחד הכל הצהיב והתייבש, וכל הנוף עוטה גוונים אחרים, של קיץ. בבית אנחנו עוברים לתזונה קיצית, בשונה מהחורף, בו אני מבשל הרבה והאוכל כבד יותר, אנחנו אוכלים פחות, אוכל קל ופשוט.

בשבוע שעבר יצאתי לראות עוד אחד מסימניו של סוף האביב ובא הקיץ. יחד עם איה, הבת הגדולה שלי, ושני חברים נסענו לכפר הערבי משהד שליד נצרת, לצפות בטקס הכנת פריקי.
פריקי היא חיטה הנקצרת עוד לפני שהיא מתייבשת, קולים אותה בעודה ירוקה, והיא טעימה מאוד.
אנחנו הגענו לשדה משפחתי, שממש לא נראה כמו שדה שאנחנו מכירים, אלא שטח רחב שבו פשוט זרעו חיטה, בין לבין יש עצי זית, שיחי פטל וגם מעיין זורם. אז עוד היה הכל ירוק וכל כך יפה. בקציר עצמו משתתפת כל המשפחה, קוצרים את החיטה עם מגל ולאחר מכן קולים אותה במדורות גדולות בשדה. בעצם שורפים את החיטה ורק אז מפרידים בין חלקיה הלא אכילים, כשהיא כבר קלויה ומעושנת. את ההפרדה עצמה בין המוץ (הקליפה החיצונית) לזרע עושים היום במכונות, אבל אנחנו ראינו איך זה קורה בפשטות באמצע השדה: אשה זקנה יושבת ומקפיצה בקערת ברזל את המוץ, המוץ שהוא קל יותר מהזרע עף באויר ויוצא מהקערה, וכך נשאר רק הזרע הכבד יותר. בד"כ אנחנו קונים פריקי שהוא כבר יבש, כך מוכרים אותו בחנויות. אבל כשאוכלים אותו טרי, זה כל כך טעים ורענן, כאילו עוד נשתמר בו טעם השדה.

עת החום גובר, העננים מתפזרים וצמחי הבר כבר יבשו, המעבר בין האביב לקיץ נותן בי את אותותיו, סלחו לי חברים, אבל אני פורש למחילתי, בחורף הבא אנבוט שוב, אוציא עלעלי, אפרח, אטייל, אלמד. אבל עכשיו ממש כמו פקעת, שלכאורה אינה פעילה ונמצאת מתחת לאדמה, אתכנס אי שם בספרייתי, אטעין כוחותיי, אעמיק שורשי ואחכה שוב להתעורר בחורף הבא.

איה וירמוק מחזיקים שיבולי-חיטה שנקלו בשדה

תודה רבה לירמוק זועבי, מבעלי מסעדות אל-שייך בנצרת ובמנשיה-זבדה, על העזרה הרבה.