יום שני, 23 בנובמבר 2009

אכילה בהיסח הדעת

כתב: אורי

מרוב סיורים, טיולים, הרצאות, שיעורים, סדנאות, ישיבות, ייעוצים וטיפולים יצא שטלי קצת השתלטה פה על ענייני המחשב והבית
(תודה!). זה לא שאין לי סיפורים לספר, זה יותר שאני משקיע את זמן הכתיבה שלי בסגירת הדוקטורט ולא מגיע לכתיבת האנקדוטות היומיומיות (אייתתי את זה נכון? מילה מבלבלת).
עם זאת, מידי פעם קורים דברים כל-כך מעניינים שחובה לשתף בהם. לאחרונה אני קורא ספר מרתק, הכולל בתוכו חיי מחקר שלמים של אחד החוקרים הידועים בתחום הפסיכולוגיה של האכילה - דר' בריאן וואנסינק. הספר נקרא "אכילה בהיסח הדעת", ואני חושב שכל אדם שעוסק באוכל או תזונה צריך ללמוד ולעסוק גם בנושא זה.
הספר כולל מבחר סיפורים ממחקריו של וואנסינק, שנערכו לאורך השנים. מהסיפורים אנחנו יכולים ללמוד רבות על הדרך בה אנחנו מקבלים החלטות לגבי האוכל.

איך אנחנו מחליטים מה לאכול?
וואנסינק מציג את הגורמים המשפיעים על תזונתנו לפי מחקרים - גודל הצלחת, האריזה של האוכל, מה שאמרו לנו עליו, המיקום שלו במרחב ועוד... הכל מגובה במחקרים המוצגים לצד המסקנות המעניינות.
המחקרים המרתקים מוכיחים כמה רובנו חסרי אונים מול התרבות והכלכלה, שמשפיעות בצורה מהותית על התשובה לשאלה - מה אנחנו מכניסים לפינו?
הספר מכיל פרקים בנושאים מגוונים ומעניינים ואחד מהם עוסק בהרגלי האכילה שלנו בהיסח הדעת. הפרק הזה עוסק בהשפעת החברה על האכילה שלנו. בפרק מוצג מחקר שמוכיח בצורה מובהקת שככל שאנו אוכלים עם יותר אנשים, סביב השולחן, כך אנו אוכלים יותר. המחקר מראה שאם אנחנו אוכלים עם אדם אחד נאכל בדר"כ 35% יותר ממה שאנו אוכלים כשאנו לבדנו. לעומת זאת, אנחנו סועדים בחברת 7 אנשים נאכל 96% יותר ממה שהיינו אוכלים לבד. לתשומת ליבם של אותם הורים שרוצים שהילדים יאכלו יותר. מידע מעניין נוסף מאותו המחקר נוגע לזוגות שיצאו לדייט - המחקר גילה שבמקרה מיוחד זה הנשים אוכלות פחות ממה שהיו אוכלות כשהיו לבד והגברים להיפך, אוכלים יותר. כאן, טוענים החוקרים, מתבטאת השפעת ההגדרות המגדריות שלנו על האכילה.
עשו ניסוי קטן - לפני כל דבר שאתם מכניסים לפה - עצרו. ספרו עד עשר וענו על מספר שאלות:
מאיפה הגיע האוכל?
מי הכין אותו?
מי גידל אותו?
מה הוא מכיל?
אנחנו באמת רעבים?

זה לא פשוט. גם אני לא תמיד מצליח, כי הגורמים שקובעים מה נאכל וכמה הם כל-כך חזקים ומגוונים שקשה לנו לשלוט בהם. אבל הידיעה וההבנה של הגורמים הללו היא צעד ראשון לקראת שליטה נבונה יותר בהם.
בהצלחה.

מתוך האתר של דר' וואנסניק:
והנה ראיון עם דר' וואנסינק:

אימהות אמיתית

אל תספרו לאף אחד (במיוחד לא לאיש שלי בבקשה) - יום שישי האחרון כבר היה השלישי בו היו עוגיות בתנור לקראת הסופ"ש.
אורי מודאג מההשלכות האפשריות לנפשותיהן הרכות של הבנות. אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק את כדור השלג הזה. אני מרגישה כל כך יותר אימהית כשאני מכינה מאפים. במיוחד מתוקים.
זה התחיל בעת שקראתי את הבלוג הציורי של נעמה. אני לא זוכרת למה בדיוק נברתי בארכיון (אני הרי מכירה כבר כל מילה בעל פה), אבל נברתי. ונתקלתי בעוגיות השוקלד צ'יפס של סבתא אסתר. הסיפורים של נעמה תמיד מפתים אותי ובפעם ההיא כבר הרגשתי את חמימות האפייה אופפת אותי והייתי חייבת לנסות - ניצלתי יום חמישי אחד כשאורי לקח את הבנות והכנתי שתי תבניות.
כל מה שאני יודעת על אפייה אני יודעת משמועות. כשהייתי ילדה מאוד אהבתי את העוגות של אמא שלי אבל היא תמיד טענה שהן לא יצאו טוב (אמא, בעיקר עוגת הפרג! יאממ...!) וחוץ מזה - העוגות שהיא היתה מכינה מהמתכונים של רות סירקיס הפכו כבר מוקצות מחמת סוכר וקמח לבן אפילו אצלה. בבית שלנו אין הרבה אפיה, לעיתים רחוקות אורי מכין לחם שאור, פעם בשבועיים בערך קדרה וזהו. אבל קדרה זה לא נחשב, אני מדברת על מאפים. אז אני לא יודעת הרבה.
את השמועה הקרובה אלי ביותר על אפייה הרווחתי מחברה ותיקה אחת, אופת-על, היא אמרה לי פעם שאפייה זה לא כמו בישול - צריך לעקוב אחרי המתכון ולאלתר רק אחרי שמכירים אותו היטב.
אפייה מחייבת מעקב אחרי מתכון? ומתכונים זה כמו חוקים, לא? כמו מסגרת? אה. אז הבנתי. לא בשבילי. וזהו.
אבל, כאמור, נעמה שברה את המעגל האכזרי הזה של התעלמות מענף מרכזי כל-כך בקולינריה ו... נו, אחרי שקראתי אצלה על העוגיות הייתי חייבת להפעיל תנור.
אבל מה. אילתרתי. הייתי חייבת - אין לנו קמח מנופה בבית, אז השתמשתי בקמח הכוסמין שאורי טוחן בעצמו מגרעינים שלמים. אה, וגם החלפתי אבקת אפיה בסודה לשתיה. יש גבול לדברים שאני מוכנה לעשות, אפילו כשאורי לא בבית.
חוץ מזה המתכון די פשוט - קצת חיפפתי בסוכר, חמאה טובה מבית טוב (כתומה וצפון-אירופאית), שוקולד מריר, הוספתי צימוקים על חשבון חלק מהשוקולד. ולתנור.
תבנית אחת יצאה סבירה. בשנייה כבר כל כך הייתי עסוקה בכתיבה שהיא נשרפה. כן. העוגיות יצאו כל כך שרופות שאפילו הילדות להוטות השוקולד שלי נמענו מלנסות ולהגיע אליו בתוך העוגיות. לא נורא, ניצלתי מהצורך להסביר לאבא שלהן את העובדה שפתאום מסרסרים להן אוכל קלוקל בבית.
אה ו- צימוקים שרופים? לא טעים.
בשבוע שאחר-כך כבר הייתי מכורה. עם זאת, בעצת היועץ התזונתי שחזר הביתה וגילה לצערו שזוגתו התחילה לנסות ולחבר אהבה לילדיה עם אפייה - חיפשתי משהו בלי שוקולד. לפחות זה.
רוב אתרי המתכונים מציעים מתכונים עם קמח לבן, אבקות אפיה, המון סוכר, שמרים ועוד כל מיני דברים שאפילו פרץ האפייה שלי לא יכול להכניס הביתה (יש שוער בדלת). חזרתי לנעמה. (תודה שאת שם בשבילי)
הפעם הלכתי על משהו באמת בריא - עוגיות גרנולה. ויתרתי על הקמח הטחון בבית ובחרתי קמח מלא של הרדוף. אבל לא היו לי זרעוני חמניה ואגוזים לשבור, אז... אילתרתי. כן.כן.
וגם האבקת אפיה שהחלפתי בסודה לשתייה (אל דאגה, זו החלפה שעובדת לרוב האנשים. אל תתרשמו ממני) - אז יש לנו סודה לשתיה בצנצנת כזאת, כי בעצם אצלנו בבית זה חומר ניקוי. איך אני אמורה לדעת כמה זה חצי שקית? שמתי קצת. ממילא יותר מידי מהדבר הזה עושה לכולנו כאב בטן.
אני לא יודעת מה זה היה. מה שהתקבל בסופו של דבר התפורר ברגע שניסיתי להרים אותו מהתבנית.
בעצם יצאה גרנולה. עם קמח.
הפעם זה היה טעים לבנות.
אבל מאוד מלכלך ובשבילי.. הממ... אכזבה.
זהו.
אפייה זה לא בשבילי.
כמעט.
ביום שישי האחרון, כשהתעוררנו, איה שאלה - היום יום שישי?
כן.
אז נכין עוגיות?
אה... אז... אה... תשמעי....
שיט! הילדה עלתה על הדפוס. אני כבר אשמע מאבא שלה.
כן. בטח. עוגיות.
ערב קודם קראתי בטוויטר של ג'ימי אוליבר על עוף בגריל (שימו לב להמלצה ברשימת המרכיבים - השתמשו בעוף אורגני) וגיליתי את אתר המתכונים המגוון שלו. חיפשנו שם עוגיות קלות להכנה, אבל הרוב היה מסובך מידי או עם רשימת מרכיבים שאפילו מגה-אילתור לא יקרב אותה למה שיש לנו באמת בבית. עד שמצאנו את עוגיות הטחינה-במרקם-חול שלו.
היה לנו ממש כיף להכין אותן. הרעיון בעוגיות האלה הוא שלא מגיעים לבצק - הן נשארות במרקם חולי-גרגירי שכזה וזה מאוד נעים ונחמד לצור מהן כדורים.
רק. העניין הוא. ... לא היה לנו סוכר בבית. שלחתי את הבנות לבקש מהשכנים, אבל הם היו בצפת. אז הכנסתי לתערובת את שארית הסילאן משיעור הבישול האחרון (היתה שם בערך כף) ונתתי לאיה ללקק את הצנצנת. מה כבר יכול להיות? ממילא ברוב המתכונים יש יותר מידי סוכר גם ככה, לא?
ובכן, נראה שהמתכון הזה דווקא צריך את הסוכר. או לפחות יותר סילאן. מרקם העוגיות יצא משובח, גם חברותי שטעמו את העוגיות על המחצלת בחוץ ציינו זאת. אבל.. הן אמרו - אולי לא לחפף בפעם הבאה בסוכרים. והציעו שאמצא איזה סירופ מייפל או סילאן לטפטף על התקרובת. לא טיפטפתי. מה זה משנה אם אכלנו? העיקר שנהננו להכין ושהיו עוגיות ביום שישי - כמה אימהי מצידי.
כשהוצאתי עוגיה חמה מהתנור ונתתי לאיה. היא טעמה ואז הנידה לי בראשה - לא טעים לי. אמרתי לה בתקווה - טוב, אולי את פשוט לא אוהבת עוגיות? לא, אמא, היא ענתה לי - עוגיות עם שוקולד אני אוהבת.
המממ.
אז כל זה היה בשביל להודיע קבל עם ועדה - אורי, אין לך מה לדאוג. גם אם אמשיך באפייה, מסתבר שעוגיות זה אצלי יותר עניין ליצירתיות מאשר לזלילה.
כולנו נהנות מאוד מהכנת העוגיות, אבל אף אחד לא נהנה לאכול אותן...

(הבהרה - כל המתכונים המקושרים מהפוסט הזה טובים וראויים להכנה. סביר שיצאו לכם טעימים מאוד - אם תקפידו על ההוראות)

יום שלישי, 3 בנובמבר 2009

סתם יום של חול

אחרי שלושה ימים של גשם אורי הכריז אתמול בבוקר - היום זה יום למרק. הכריז, וצרף הוראות בסקייפ להפשרת העוף האורגני והכנת הציר. התרגשתי. מרק עוף תמיד מרגש אותי. כשהוא חזר הביתה להמשיך את הקסמים שלו מהמקום שבו אני הפסקתי, הבנות כבר היו רעבות. איה גילתה את האורז העגול-מלא-אורגני שאחותי קנתה לי ביום ראשון והתעקשה על סושי. טוב, בסדר, יש מקום לעוד סיר על הכיריים. אבל רק שתדעי, זה יקח עכשו לפחות שעה. בסדר, שיקח, איה ראתה את האורז עולה על האש והלכה לנשנש פריכיות ליד השולחן. כשנגמרה לה הפסקת הצהרים של אבא היה לנו סיר ענקי עם מרק עוף, סיר קטן עם אורז מצונן, שלושה רולים של סושי ונגה קטנה ישנה. הידד לאבא. איה ואני ישבנו לאכול, אורי חזר לעבודה.

לעומת אתמול, היום היה מהימים האלה בהם אורי עובד רחוק ולא חוזר עד הערב. בימים כאלה הוא חייב להשאיר לי משהו לאכול, אחרת הבנות מחפשות אוכל אצל השכנים כל היום ואני לא אוכלת. מיד כשאיה קמה בבוקר היא ביקשה מרק, אז חיממנו וגמרנו את מה שנשאר מאתמול.
נשאר אורז לסושי.
הממממ.....
טוב.
אז.

לרובכם זו עשויה להיות הפתעה, אבל מי שמכיר אותי היטב בטח לא יהיה מופתע לקרוא שלמרות הקילומטראז' העצום שלי עם סושיות ברחבי העולם שמחוץ ליפן (מאקינו בלאס וגאס הכי טובה), עם סושי שמחליפים בו את האורז בקשיו, בכרובית ובמאש מונבט, עם סושי בלי אורז ורק עם ירקות בלבד ובגדול... עם סושי... אני... ובכן... מעולם לא גילגלתי רולים. כן,. לא טמאקי, לא מאקי, לא אינסאיד-אאוט אפילו לא ניגירי.
אז היום הגיע הזמן.

אורי לא היה, היו לי בנות רעבות, המון אורז לסושי וקצת אצות נורי.
אחלו לי מברוק - הנה תמונה של אחד הרולים הראשונים שלי ושל אחת הסועדות מפרקת אותו לאכילה.



יום רביעי, 28 באוקטובר 2009

הבִּישוּלוּתָא בְּחַבְרוּתָא חוזרת!

על השם בִּישוּלוּתָא בְּחַבְרוּתָא לסדנאות הבישול של אורי חשבנו כבר לפני שנתיים בערך.
אז רצינו שם למשהו שהוא לא ממש קורס בישול מצד אחד, אבל שמזמין גם אורחים לא מוכרים מצד שני.
בימי שישי, פעם בחודש, פתחנו את ביתנו לבישולים משותפים עם מי שבא. ובאו.
היה מעניין.

זכינו לבשל עם אנשים שבאו במקרה, עם כאלה שכבר התעניינו הרבה זמן בקורסים ובמחקרים של אורי, עם אנשים שלא התאימו להם המועדים של הקורסים ובאו במיוחד, עם אנשים שבאו מרחוק כדי לדבר על אוכ, עם זוג שרק נולד להם תינוק וחששו שלא יסתדרו עם סדנת בישול רשמית (אבל אח"כ הצטרפו לקורס שכולו סיורים ונהנו מאוד) וגם עם חברים קרובים שניצלו את ההזדמנות לשוב ולבשל ביחד.

מאז שעברנו מכפר יהושע לנווה איתן, הרחוקה יותר מהמרכז, המפגשים קצת התמסמסו להם.
אורי מבשל יותר במקומות אחרים, יש יותר סדנאות בישול, סיורי ליקוט וארוחות גורמה - במקומות שהם פחות קרובים לבית.
למרבה השמחה, פנה אלינו אורי רגב, מהמחלבה הישנה במושב אומץ, והציע להחזיר את הבישולותא אצלו, ליד הטאבון. יש עוד המון דברים מרגשים לכתוב על המקום המיוחד הזה שאורי בונה בשתי ידיו, אבל מה שהכי חשוב לנו כרגע - החל מיום שישי הבא (בלי נדר, כפי שנהוג לומר) - הבִּישוּלוּתָא בְּחַבְרוּתָא חוזרת!
ולא סתם חוזרת, הפעם - מבשלים ואופים בטאבון חרס.
במושב אומץ, בימי שישי, פעם בשבועיים.

אם אתם במקרה מבקרים את הבגדים של לולי או שאתם בסביבה מסיבה אחרת - בואו, נשמח לבשל איתכם.
אם חיפשתם תירוץ להתאוורר ביום שישי וליהנות ממאכלים משובחים בטאבון חרס- בואו!
אם בא לכם לדעת על מה כל המהומה - נשמח אם תצטרפו אליה.

הנה הפרטים:

מפגשים סביב הטאבון.
סדנת בישול ומאפה.
נשתמש בטאבון חרס מסורתי להכנת ארוחות בטעם של פעם.
בכל מפגש נכין גם תוספות מירקות טריים הגדלים בחווה.

ימי שישי פעם בשבועיים, 14:30-17:00

מאפים – 6.11.2009 - 150 ש"ח
מבחר מאפים ממולאים במיטב המילויים מירקות ואגוזים.
מאפים מקמח מלא שנטחן במקום, אפויים בטאבון.

ירקות סתיו - 20.11.2009 - 150 ש"ח
ירקות סתיו ממולאים באגוזים ודגנים מבושלים בטאבון.

ירקות צלויים - 27.11.2009 - 150 ש"ח
ירקות צלויים בטאבון, עם תבשיל של תערובת דגנים מלאים בטאבון.

דגים – 18.12.2009 - 180 ש"ח
תבשיל קדירה של דגי ים טריים עם תבלינים וירקות עונתיים.

עופות - 1.1.2010 - 180 ש"ח
עופות ממולאים צלויים בתנור עם תבלינים.

בשר – 15.1.2010 - 180 ש"ח
נתחי בשר עגל טרי בבישול ארוך, ונתחים בצריבה קצרה, בשילוב עם ירקות העונה.

הטאבון




המחלבה הישנה, מחודשת





יום שני, 26 באוקטובר 2009

ליקוט צמחי בר למאכל

מתוך כתבה שהתפרסמה באתר "חיים אורגניים":

הפתעת היורה, ניחוחות הגשם הראשון, תפסו אותנו השנה בבריכה בעיצומו של יריד ראש-השנה. בעודי מצטופף עם בנותי הנרגשות מתחת למזרון-ים, בתוך המים הרדודים, עלתה בליבי התרגשות לקראת המסע המתחיל בגשם. בכל שנה מחדש מעלה הגשם את ריחות האדמה, מעורר את הזרעים לנביטה ובעקבותיו הולכת הקרקע ונמלאת נבטים ירוקים, רעננים וטעימים.
אלה הבוחנים את האדמה לזהות בה נבטים אכילים ועלים טריים לסלט, בודקים בציפיה גם את השמיים. השינויים שמביא איתו החורף – בזווית השמש ובגשמים – מניבים שפע של צמחים שאפשר ללקט ולאכול, השינויים שמביאה איתה שמש הקיץ – מפריחים את הפרחים ומביאים את הפירות.
המלקטים לעולם עסוקים במצב השמיים ואינם יודעים מתי בדיוק יתחיל השפע הירוק ומתי יסתיים. כמי שמדריך סיורי ליקוט, השינויים הללו במזג האוויר משפיעים רבות על לוח הזמנים שלי. מאז הגשם ההוא בבריכה, שהצית בי את רוח נדודי החורף, אני בהמתנה, כל יום בודק את השמיים לראות בהם סימנים להתרחשויות שישפיעו על האדמה.

להמשך הקריאה: לחצו כאן







יום ראשון, 18 באוקטובר 2009

לבשל עם יוטקה

בשנים האחרונות נפלה בחלקי הזכות ללמד קורס עם יוטקה הרשטיין, מנהלת המסעדה האורגנית בהרדוף. זו זכות גדולה מכיוון שיוטקה היא אישה מיוחדת במינה ובעלת ראייה מעניינת על העולם והאנשים החיים בו. בכל שנה אני לומד ממנה מחדש על החיים בכלל, ובמיוחד על החיים ועל הרוח של האוכל.
יוטקה טוענת שאם אנחנו לא נבשל ביחד ונכניס את הרוח לאוכל, לא תכנס רוח ותתניע את הקורס שלנו. לכן, כל שנה, בחודשים שלפני שהקורס שלנו מתחיל, אנחנו נפגשים במטבח לכמה מפגשים בהם רק אנחנו מבשלים, שנינו. ארוחה לשתי המשפחות ולכמה חברים.
אנחנו לא מחליטים מראש מה נכין, פשוט נכנסים למטבח ויוצרים ביחד, אנחנו וכל היצרים שלנו. כראוי למי שעוסקים באוכל שנינו אנשים מאוד יצריים עם אגו גדול וכוונים ברורים. לא ברור איך כל זה נכנס למטבח אחד, אבל למרבה הפלא עד היום זה לא הפריע לנו ליצור יצירות מרגשות וטעימות, רק הפרה ועודד אותנו לכך.
ביום שני השבוע לקחתי את המשפחה ונסענו להרדוף. עלה בדעתי שמזמן לא פינקתי את אישתי בדגים, אז עשינו עיקוף קטן לטבעון וקנינו דגים טריים אצל אילן וורד, לפני שהמשכנו ליוטקה.
כרגיל, המשך הערב היה מיסתורין, לא ידענו מה נכין.
כשהגענו נכנסנו אני ויוטקה למטבח והבנות יצאו לשוטט בקיבוץ היפה עם האורחים שהזמנו לטעימות. יוטקה מיד התחילה לעבוד - לסדר ירקות, לקלף, לשטוף ולחתוך.
אני הסתכלתי עליה תמהה, הייתכן שכבר יש לה רעיון למנה?
שאלתי אותה: "מה את עושה?".
והיא ענתה: "אני לא יודעת אבל אני מתחילה לעבוד זה יניע את הבישול".
אז הנענו.
עבדנו כשעתיים, היה נהדר. מפריעים אחד לשני, ממרפקים האחד את השני, מערבבים, מורחים ומקפיצים.
בסופו של דבר יצאה ארוחה מגוונת – דג אחד קיבל שמלה של חרדל, דג אחר אודה בחצילים והדג השלישי כוסה בכוסברה ולימון. העדשים יצאו מתקתקים ומלוחים והיוו ניגוד מושלם לגרעיני שיבולת השועל המבושלים.
אחרי שיוטקה פתחה גם בקבוק מן היין של יקב לילך מכפר-יהושע, עברנו כולנו למצב מבושם של אחרי-ארוחה-משובחת על הספה. המראה ספון-העץ של המסעדה בהרדוף העניק תפאורה חמימה וביתית לארוחה וקינחנו בתה ובכדורי תמרים (מתכון: http://www.mazon-izun.com/site/show_sadna_new.asp?id=161).
אם יוטקה צודקת לגבי הבישול המשותף, הרי שארוחה טעימה שכזו לבטח שולחת את ניחוחותיה לכל מי שרוצה לבוא ולאכול איתנו מטעמים המשלבים את הגישה האנטרופוסופית שלה ואת גישתי.
אבל ליתר בטחון, אני חושב שנקבע לנו עוד כמה ארוחות כאלה. זה בטח לא יזיק, נכון?


קישורים קשורים:
עוד על קורס הבישול האורגני "כשיוטקה פגשה את אורי": http://www.mazon-izun.com/site/show_sadna_new.asp?id=153
עוד על המפגש בין אורי לבין יוטקה, בכתבה מYNET, שהתפרסמה ב-2007: http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3372154,00.html
עוד על המסעדה בהרדוף: http://harduf.org.il/rest/











יום שישי, 2 באוקטובר 2009

ושמחת בחגיך...

מהחג של ימי ילדותי אני זוכרת בעיקר את השיר הזה. "ו-שמחת... ב-חגיך... ו-היית אך שמ-א-א-ח!...".
סוכה גדולה בגודל הרחבה שלפני חדר האוכל, מלאה מפה לפה בצפיפות. קישוטים נופלים מהסכך ונושרים מהקירות. ועל הברזנטים הירוקים שמסביב, על אחד מהם, שלט בד גדול – "ושמחת בחגיך".
ותורנים שמנווטים עגלות מלאות כלבויניקים עם מרק עוף חם, מקפצצות על אבני הרחבה הבלתי אחידות. ילדים! זהירות! המרק חם. ואין מקום לעגלה לעבור או לילדים לרוץ וחלקם כבר רעבים מאוד. מי מתחיל קבלת חג עם ילדים בשבע בערב בשעון חורף?
הערב החגיגה היתה אחרת.
בראש השנה לקחנו על עצמנו, אורי ואני, להשיב עטרה ליושנה – להכין חג כפי שחגים היו נחגגים בנוה איתן. מפות לבנות (הפעם בלי ניילונים לכיסוי השולחן), שולחנות ארוכים, מרק עוף, הגשה לשולחנות, קבלת חג עם נגינה ושירה משותפת וקריאה, עם סידור שולחנות ועריכה משותפת והכל...
חגגנו בחדר אוכל המופרט והמושכר חג כמו פעם.
הנה כמה תמונות:


ותודות רבות לכל מי שעזר.

אז אחרי שזכיתי לשחזר חג כהילכתו בילדותי – נרגעתי. עכשו אפשר גם אחרת.
היום חגגנו בסוכה של סיגל ואמיר, בארוחה קהילתית ובאווירה בלתי מחייבת.
כל משפחה הביאה משהו לכירה, לבשנו כולנו בגדים של חג, שרנו כמה שירים עם התוף של לילך וניצן ברכה על הלחם והיין.

היה נעים מאוד לשבת ברוח הקרירה, על מחצלת, עם משפחתי וחברי ו... ולא לטרוח.
אחרי הטירחה הרבה שהיתה מנת חלקנו לקראת תחילת השנה הזו, שנתחיל אותה בטוב, שכולם יהנו, שיהיה טעים. בעיצומה של הטירחה של הימים האלה, בהם אנחנו עמלים על הדירה בה אנחנו גרים – בצביעה, בשיפוצים, בהכנת הגינה לחורף... נעים להיזכר בארעיות של כל זה. לזכור שגם קירות ואבנים נשחקים אט-אט אל האדמה והרוח. גם מהבית הזה, שנראה ומרגיש כל כך מגן וקבוע, לא ישאר דבר בעוד שנים רבות. גם הבית הזה פרוץ בחלקים רבים לחרקים, לכוחות הטבע, שמכרסמים בו ומחזירים אותו טיפין-טיפין לאיִן.
אל מול ארעיות הסוכה וארעיות החיים, על כל מה שיש לנו – אני מודה.
ובמיוחד מודה על איש בעל ידי קסם במטבח.
הנה המתכון למנת הפריקי שאורי הביא לארוחת הערב:

מרכיבים:
3 כוסות פריקי
4.5 כוסות מים
1/2 כפית אזוב
1/4 כפית פלפל שחור
1 כפית מלח
2 כפות שמן זית
חופן אגוזי מלך קצוצים
גרעינים מרימון שלם

הוראות הכנה:
1. מבשלים את הפריקי במים עם התבלינים עד שמתרכך והמים נספגים כולם בפריקי.
2. מערבבים את הפריקי המבושל עם האגוזים הקצוצים ועם גרעיני הרימון. ומגישים.

שמחה בחלקי ושמחה בחגי.

שמחו בחגיכם.
היו אך שמחים.
חג שמח.