כתבה: טלי מאיר-צ'יזיק
הכל התחיל כשהרסתי את מעבד המזון. אני חושבת.
לא. אולי לפני-כן - כשרציתי שוקולד.
כן, קודם היה השוקולד המתוק והדביק ואח"כ הפציעה התמרינה מתוך הריסותיו.
בימי נערותי, כשנכספתי אל הזהב החום הזה שכל נערה רוצה, הייתי מורידה את נירה שויאר מהמדף של אמא ורוקחת לי משהו טעים. (לא, לא עוגה, מה אני משוגעת, זה המון עבודה!! אני הייתי מכינה לי מין קרם שוקולד כזה או את אחד הרטבים ששמים על העוגה. עשר דקות של המסת מרגינה עם קקאו וסוכר ויש לי מה לאכול כשאני קוראת בחדר. הרי אי אפשר לקרוא בלי לאכול משהו, ספר זה לא טלוויזיה!) משהתבגרתי חילחלה לתודעתי ההבנה שמדובר במעשים שלא ייעשו (זו הפעם הראשונה שאני מתוודה וידוי פומבי כל-כך), לא כל-כך בגלל הבעיות הבריאותיות שבקרם שוקולד עם מרגרינה כמו בשל המוסכמה החברתית המשונה שיש מזונות שאוכלים אותם רק כשהם מרוחים על משהו אחר (שלא תדעו מה עשו לאורי ולי כשהצענו לאכול חומוס בכף במקום לנגב בפיתה. בכף! שומו שמיים!). בקיצור, הבנתי שהרבה יותר מכובד ללכת לחנות ולהחריש כמה טבלאות שוקולד. אחרי השינוי הזה - נחתתי מעדנות לתוך ההבנה של מה שזה עושה לגוף שלי (למשל - מבחינת הסוכר והחלב).
אז לא מרגרינה, לא סוכר, בקקאו יש קפאין, כמה שיותר אורגגני, כמה שפחות מעובד (אחרת, יכולתי לקנות סטוק של כאלה, ולהקפיא. יאמממ). פיו! לא הגזמנו?
ובכן, הגוף זועק: "פחות!", והתרבות אומרת: "יותר!"... אני חייבת למצוא איזו דרך ביניים.
אז היתה את הפעם ההיא שחיפשתי משהו עם טעם של שוקולד. גלענתי כמה תמרים, הוספתי קצת טחינה גולמית ועירבבתי במעבד המזון הקטן עם קצת אבקת קקאו אורגנית. הניסוי הוכתר כהצלחה מסחררת. מאוחר יותר הוספתי תמצית וניל טבעית ונוצר מתכון מנצח. כל זה היה נכון עד הפעם ההיא ששכחתי לגלען את אחד התמרים, הגלעין שלו עף החוצה דרך הדופן של המיכל ובזאת נפרדנו ממעבד המזון ההוא. אך לא אישה כמוני תירתע מעבודות המטבח, הו לא - אני התחלתי לעסות את התמרים שלי ידנית. אז כמה תמרים בקערה, קצת חמאת שומשום גולמית ותמצית וניל - עיסוי גוף מלא לתערובת ו... לאכול. בקלות. הצלחתי אפילו לוותר לאט-לאט על אבקת הקקאו.
בשלב מסוים נרגע הצורך הקשה במתיקות כבדה כל-כך וחזרתי להכין שייק ירוק בבלנדר שלקחתי מהשכנים. רק אחרי ששרפתי להם את הבלנדר בניסיון להכין שייק ירוק סמיך ככל שניתן, הבנתי שאני צריכה לנסות ולהסמיך את התערובת בדרך אחרת - הוספתי טחינה. וכך חזרתי לרכיבי השוקולד המקוריים שלי - חמאת שומשום גולמית, תמרים ותמצית וניל. הפעם עם שינוי קל - מעט מים שלא ישרף הבלנדר החדש והמון קרח.
הופה! מילקשייק!
בעצם, בלי מילק. שייק.
אז הבת שלי רצתה שוקו כמו אצל השכנים - הכנתי שייק. ואני רציתי פינוק - הכנתי שייק. רציתי להרשים אנשים שחושבים שאוכל בריא זה לא טעים - הכנתי שייק.
כשאיה שאלה מה זה, אמרתי לה - זה... זה... זה מתמרים... ו... עם טחינה. הא! זה תמרינה!
תמרינה! גאוני.
אחרי כמה זמן יצא שביקרנו את משפחת השני אצל סבתא, שם אירחו אותנו בארטיקים תוצרת-בית של תמרים וטחינה. שוס! ארטיקים מתמרינה.
זהו. התמכרנו.
אני מכינה שייק ושותה אותו סמיך אך נוזלי, אח"כ מחלקת לתוך תבניות פלסטיק קטנות, וכשאיה צועקת: גלידה! אני מוציאה ארטיק כזה שנאכל בתאווה רבה.
איזה תענוג.
קיץ.
לא. אולי לפני-כן - כשרציתי שוקולד.
כן, קודם היה השוקולד המתוק והדביק ואח"כ הפציעה התמרינה מתוך הריסותיו.
בימי נערותי, כשנכספתי אל הזהב החום הזה שכל נערה רוצה, הייתי מורידה את נירה שויאר מהמדף של אמא ורוקחת לי משהו טעים. (לא, לא עוגה, מה אני משוגעת, זה המון עבודה!! אני הייתי מכינה לי מין קרם שוקולד כזה או את אחד הרטבים ששמים על העוגה. עשר דקות של המסת מרגינה עם קקאו וסוכר ויש לי מה לאכול כשאני קוראת בחדר. הרי אי אפשר לקרוא בלי לאכול משהו, ספר זה לא טלוויזיה!) משהתבגרתי חילחלה לתודעתי ההבנה שמדובר במעשים שלא ייעשו (זו הפעם הראשונה שאני מתוודה וידוי פומבי כל-כך), לא כל-כך בגלל הבעיות הבריאותיות שבקרם שוקולד עם מרגרינה כמו בשל המוסכמה החברתית המשונה שיש מזונות שאוכלים אותם רק כשהם מרוחים על משהו אחר (שלא תדעו מה עשו לאורי ולי כשהצענו לאכול חומוס בכף במקום לנגב בפיתה. בכף! שומו שמיים!). בקיצור, הבנתי שהרבה יותר מכובד ללכת לחנות ולהחריש כמה טבלאות שוקולד. אחרי השינוי הזה - נחתתי מעדנות לתוך ההבנה של מה שזה עושה לגוף שלי (למשל - מבחינת הסוכר והחלב).
אז לא מרגרינה, לא סוכר, בקקאו יש קפאין, כמה שיותר אורגגני, כמה שפחות מעובד (אחרת, יכולתי לקנות סטוק של כאלה, ולהקפיא. יאמממ). פיו! לא הגזמנו?
ובכן, הגוף זועק: "פחות!", והתרבות אומרת: "יותר!"... אני חייבת למצוא איזו דרך ביניים.
אז היתה את הפעם ההיא שחיפשתי משהו עם טעם של שוקולד. גלענתי כמה תמרים, הוספתי קצת טחינה גולמית ועירבבתי במעבד המזון הקטן עם קצת אבקת קקאו אורגנית. הניסוי הוכתר כהצלחה מסחררת. מאוחר יותר הוספתי תמצית וניל טבעית ונוצר מתכון מנצח. כל זה היה נכון עד הפעם ההיא ששכחתי לגלען את אחד התמרים, הגלעין שלו עף החוצה דרך הדופן של המיכל ובזאת נפרדנו ממעבד המזון ההוא. אך לא אישה כמוני תירתע מעבודות המטבח, הו לא - אני התחלתי לעסות את התמרים שלי ידנית. אז כמה תמרים בקערה, קצת חמאת שומשום גולמית ותמצית וניל - עיסוי גוף מלא לתערובת ו... לאכול. בקלות. הצלחתי אפילו לוותר לאט-לאט על אבקת הקקאו.
בשלב מסוים נרגע הצורך הקשה במתיקות כבדה כל-כך וחזרתי להכין שייק ירוק בבלנדר שלקחתי מהשכנים. רק אחרי ששרפתי להם את הבלנדר בניסיון להכין שייק ירוק סמיך ככל שניתן, הבנתי שאני צריכה לנסות ולהסמיך את התערובת בדרך אחרת - הוספתי טחינה. וכך חזרתי לרכיבי השוקולד המקוריים שלי - חמאת שומשום גולמית, תמרים ותמצית וניל. הפעם עם שינוי קל - מעט מים שלא ישרף הבלנדר החדש והמון קרח.
הופה! מילקשייק!
בעצם, בלי מילק. שייק.
אז הבת שלי רצתה שוקו כמו אצל השכנים - הכנתי שייק. ואני רציתי פינוק - הכנתי שייק. רציתי להרשים אנשים שחושבים שאוכל בריא זה לא טעים - הכנתי שייק.
כשאיה שאלה מה זה, אמרתי לה - זה... זה... זה מתמרים... ו... עם טחינה. הא! זה תמרינה!
תמרינה! גאוני.
אחרי כמה זמן יצא שביקרנו את משפחת השני אצל סבתא, שם אירחו אותנו בארטיקים תוצרת-בית של תמרים וטחינה. שוס! ארטיקים מתמרינה.
זהו. התמכרנו.
אני מכינה שייק ושותה אותו סמיך אך נוזלי, אח"כ מחלקת לתוך תבניות פלסטיק קטנות, וכשאיה צועקת: גלידה! אני מוציאה ארטיק כזה שנאכל בתאווה רבה.
איזה תענוג.
קיץ.
רשומות
תענוג לקרוא אותך, טלי. והתמרינה שלך בהחלט מעוררת תיאבון!
השבמחקנפלא, אהבתי - אני רצה לביתי / מעון משפחתי ומיד מנסה.....
השבמחקכתוב חמוד ומצחיק ונשמע מעולה!
השבמחק